23/5/1955
הייתי שומרת
לילה
לילה ראשון, מוצאי שבת, אני הולכת לשמירה, עמוסה בקשות של הורים: תכסי
אותו היטב... לא לשכוח להושיב על הסיר... ואם בני בוכה, תתני לו מהר עוגייה ביד...
לילדי יש חום, קיבל כבר נר וכו'...
ליבי מלא פחד לקראת הצפוי לי השבוע בשמירה. האם יעבור הלילה בשקט? האם
אוכל להתרגל לשינוי זמן העבודה? האם אישן ביום? בסיבוב הראשון אני עוברת ממיטה
למיטה, מילד לילד, מאירה בפנס; זה שוכב על השמיכות, השני מכוסה בשלוש שמיכות, זה
רגליו בחוץ וזה מלובש רק בחצי פיז'מה. ובליבי מחשבה לו היו נכנסים אצלי באמצע
הלילה עם פנס ביד, כמה הייתי נבהלת, והילדים לא זזים ולא נעים.
בתי שמחה שאימא שלה שומרת ובשנתה קוראת לי: "אימא, מים!".
בינתיים השומרים מגיעים ומספרים מן המתרחש במחנה. פתאום אני שומעת רעש
גדול מבית ילדים אחד. אני ממהרת לשם. הילדים ערים ומספרים בהתרגשות רבה:
"יהודה ברח". אני חוזרת בלב כבד לסעודת הלילה. כבר לא אעשה
"צ'יפס".
מתחיל סיבוב אחרון. עוד מעט אגמור את השמירה, סוגרים דלתות, מורידים
וילאות, והנה ילד "מ- א". צריך "להחליף". הפתעה נעימה! יהודה
חזר אל מיטתו. ברגש של סיפוק שהכל עבר בשלום אני חוזרת הביתה, עולה על מיטתי.
למחרת מוסרת לי אחת המטפלות שמצאה את כל הילדים על המרפסת. שכחתי לסגור את הוו!
רבקה גוטליב
|
