26/7/1957
תיבות הדואר
אין ספק – חידוש גדול נתחדש בימים אלה ביבנה: חסל סדר חלוקת המכתבים לתוך
הארגז הפתוח ששירת אותנו בנאמנות. מכאן ואילך אנו עומדים בפני כותל ירוק, סגור
ומסוגר תאים תאים, ע"פ מספרי הבתים. בעל התא שולה ברצינות את המפתח – הוא הוא
סמל הבעלות לדברי דב שטרן, בעקבות בן עירו המפורסם עגנון – מתוך עומק כיסו תוקע
אותו לתוך חור המנעול, פותח את תאו הממוספר ומוציא את מכתביו ומכתבי שכנו אליו –
אם ישנם. גדול החידוש ורב חשיבות ומשום כך טרם יעיזו התאים להציץ מאחורי הכותל
הירוק מבעת לדלת המרושתת – אם כדאי אם לאו.
על כל פנים, ראינו מקום למפגש עם מנהל הדואר המקומי – הוא החתן האמיתי של
הכותל הירוק. במשרדו היה קשה לדובב אותו, כי על כן עסוק היה ורציני עד למאד. עדיין
בדק בקפדנות אם הכל פועל כשורה. הפתיחה, שעברה – אגב – בלי כל טקס מיוחד (ודבר זה
ראוי בוודאי נוכח פתיחות וטקסים למיניהם, הפוקדים את מדינתנו מדי יום).
אולם בערב בחדרו סרה מעליו הקדרות והביע הוא מיד את נכונותו לספר לנו על
תולדות משרד הדואר בקבוצת יבנה. ומי כמוהו מוסמך לכך?!
בראשית קיומה של יבנה לא היתה חלוקה מסודרת של מכתבים. בהגיע דואר – או
מזכיר החוץ עם האוטובוס ליבנה – כמובן טרם חלמו אז על רכב – ובידם תיק כרסתני,
הוקפו מיד מספר רב של סקרנים, אשר דחפום לחדר האוכל ושם, על שולחן אחד נשפך תוכן
התיק לעיני כל. זאת חלוקה עליזה! כל חבר צלל לתוך הערמה, חטט, חתר, והעלה מה שהעלה
וממילא ידע אם חברו זכה אם לאו. תחי המשפחה הקיבוצית.
כן, היתה לנו תיבת דואר בתל-אביב: 1306. בחסדי בעל המפתח היה אם מכתבים
יגיעו, בייחוד בערבי שבתות, כאשר חברי המזכירות היו יושבים לישיבתם השבועית. כמובן
קרה גם שהגזבר "שכח" לקנות בולים, כי אפס כסף. ואז מכתבים חיכו למשלוח
לדאבון ליבם של כל שולחי ה"דחוף".
מחלת הבולאות התפשטה בארץ ואף לשערי יבנה הגיעה. בדרך מסתורית הגיעו
מעטפות קרחות, למגינת ליבם של המקבלים, אף הם אספנים נלהבים. דב לקח את היוזמה
לתוך ידיו וארגן שירות דואר תקין, כלומר: סבב את שולחנות חדר האוכל סחור סחור בשעת
ארוחת הערב ובטביעת עינו החדה צד מיד את מקבלי המכתבים ואכזב את המייחלים תוך הבעת
צער מהולת שמחה לאיד.
אחרי דב באו ראובן, זלמן ודדה והכניסו שכלולים: שירות עד לבית. סיבבו
ברחובות ובשווקים של יבנה, כדוורים לכל דבר.
לזכותו של אלכסנדר אדלר תיזקף תיבת התאים הפתוחה, המתגוללת היום על יד
משרד הדואר. מר אדלר הנהיג סדרים קפדניים ובעת כהונתו שאלו את עצמם אם מכתביהם
אמנם נחוצים היו...
קשה להאמין כיום שחלוקת המכתבים התנהלה בחדר המזכירות, אבל כך היה. עובדה
זו השפיעה כמובן על מקורות האינפורמציה אצל עובדות המשרד והמעיטה גם לא במעט את
פריון העבודה.
עם הכללתנו ברשת הדואר הנע חלו שינויים רבי משמעות: דב חזר את תפקידו ושוב
לא הניח את המושכות בידי אחרים. עלה עלה – כמעט – לדרג בכיר במשרד הדואר "ועל
פיו ישק כל עמו". צריפון מרווח ומאוורר לרשותו וסמל הדואר בישראל על גבי קיר
הצריפון – האיילה השלוחה באמנה: כאן אחד ממשרדי ממשלת ישראל. הבו כבוד!
הכתובות הלכו ובא – דואר חוף אשדוד, חולדה – יבנה, עמק שורק – לעולם עומד.
כל כתובת חדשה שלב חדש המראה על התפתחות הדואר באזורנו.
ומה גרם לשינוי הנוכחי בתיבות הדואר הסגורות? אל תחשבו חלילה שנולדו
מאתמול להיום. הן עברו דרך ארוכה של כאב ראש ודיונים. שוב הוכח כי באין פיקוח
מתמיד המכתבים אינם בטוחים מידי סוחרי בולים, בייחוד בימים ראשונים להופעת בולים
חדשים. האשימו עולם ומלואו. כמובן ילדים – ולמה לא? נאסר עליהם בכל לשון של איסור
ואזהרה לגשת לתאים וכך ניטל מהם אחד העיסוקים המעניינים ביותר ונוספה טרחה לחברים,
שהיו מתגוררים בקצה המחנה.
דב מודה: אינו שמח כהיום הזה, כי בכל שלבי ההתפתחות של הדואר רואה הוא
סימן ירידה של ערעור האמון בין חברים, אשר מסקנתו ההכרחית: המפתח, דלתיים ובריח.
ועוד מביע הוא את השקפתו: כשם הנהגנו את התקציב האישי בתלבושת וכו', כן
הגיע הזמן לקבוע תקציב אישי לבולים. רק אז ידעו החברים עד כמה מבזבזים כסף.
מתקרבת עונת "השנים הטובות", הסיוט החוזר של כל פקיד דואר ותיק,
אחר כך עונת המשלוחים האחרים של דמי חנוכה ומשלוח מנות פורים וכהמה המה. עוקץ דב:
חס ושלום אל ישכח חבר את מכריו מלפני 10-20 שנה...
נכנסנו לשלב רציני של שיחתנו. ומשום כך שומר דב סיפורים מבדחים על דואר –
וישנם כאלה – להזדמנות אחרת. הוא מסיים את שיחתו בהבעת תקווה ש"המוסדות"
– מלה חביבה עליו – יתנו את דעתם על שיפור המשרד, לטובת בריאותו הוא ולבריאות כל
החברים. ואכן, צודק הוא לכל הדעות בייחוד בימי תמוז הלוהטים.
יצחק אשר
|
