רודגס, יומן המשק ב' באייר תרצ"ח, 3.5.1938
הערה על ועדת
הבטחון
הנה, שבועות על גבי שבועות עברו שהנוער נע ונד ממקום למקום ( ובודאי
ששינוי מקום – שינוי מזל לרעה!) באין מרכז לפעולה. ערב ובוקר סחבו אבות ואמהות
ומתנדבים מיטות הילדים מבית לבית. קשה היה לנו הדבר, אבל השלמנו אתו בעל כרחנו,
באשר שאלת הבטחון דוחה את כל השאלות האחרות. הסכמנו מתוך האמונה התמימה שייגשו
במרץ רב לגדור את הפרצים.
ואמנם, התחילו בביצור בית התינוקות. ברם רק בקפיצות, ורק אחרי זמן רב. אבל
צריף הילדים – והלא ממנו יצאה כל הצרה – עדיין עומד בחורבנו.
והנה, פתאום חדלה גלות הנוער, וברגע אחד פסקו האנחות של
"הסבלים", והילדים נמצאים שוב על אדמתם הם.
ואם כן, תרשוני לשאול, האם קובעים שאין שום סכנה בצריף הילדים? או אין חשש
שימטירו עלינו יריות? או יש כאן אולי מקצת שבמקצת של רשלנות ובטלנות? ויש לחכות עד
ההתנפלות הבאה, ושוב נטכס עצה? השאלה כאובה, ולא רק כשהיא לעצמה, אלא כאשר היא
בנין אב להרבה תופעות בחיינו הקיבוציים. ואמנם הפעם בצורה בולטת ביותר, אחרי שנגרם
ע"י זה "נזק" חברותי, ובייחוד אחרי שהשאלה הזאת דנה בשאלת חיי
ילדינו.
"הרינו, חַלנו – כמו ילַדנו רוח".
יצחק אשר
תשובת ועדת
הבטחון (הקמת קיר מגן)
שאלתו של יצחק אשר, למה תפסיקו את הקמת קיר מגן אחרי הטרדות הרבות בהעברת
הילדים מהצריף אל הבית השני ומהבית השני לצריף הילדים, צודקת היא.
כידוע לא היתה באפשרותנו לתת כוחות באופן מיוחד לעבודה זו, הוחלט לגייס את
החברים אחרי זמן העבודה. חשבנו שיימצאו די חברים שיתנדבו להקים את הקיר – השקים
במשך ימים אחדים. התפלאנו, שרק מעטים "באו לעזרת העם". במשך שלוש הפעמים
שניגשנו לעבודה, הופיעו תמיד אותם החברים, ודווקא הכי מעוניינים (אבות, וגם כותב
הטורים האלה) כמעט שלא השתתפו. כמובן שאין לדרוש תמיד מאותם החברים שיבואו לעבוד.
תיכף אחרי שבת ניגש שוב פעם להקמת הקיר (לפי רשימה) ואם אז לא נצליח בהמשכת
העבודה, על ועדת הדירות למצוא פתרון מתאים.
ועדת השמירה |
