וכיתתו חרבותם לאתים
השם "דדל" (דדה בעברית) הולך אצלי, ובטוחני שאצל רבים
מאתנו, ביחד עם בטחון, נשק, שרפות ועוד נושאים שהשתיקה יפה להם.
כפי שנתבשרנו באמצעי התקשורת, סיים דדה בימים אלה את תפקידו כרכז
בטחון שוטף. ובכן הזמנתי עצמי לביתו של דדה כדי שמאורע כזה לא יחלוף על פנינו ללא
שום ציון דרך.
כמעט שלא היה צורך בשאלות, הדברים קלחו מעצמם בסדר כרונולוגי, כאשר
הקו המנחה לאורך כל הערב היה הצטנעותו של גיבורנו והגבלת הדברים רק למסגרת תפקידים
ומשימות. אינני יודע אם הדבר נובע רק מצניעות טבעית או מתוך הרגל משנים של שמירת
סודיות. כאן נאלצנו מדי פעם להיעזר בעזר שכנגד או בשאלה מנחה פה ושם.
התחלתי לעסוק בנשק בשנת 38 ברודגס כאשר גויסתי לצורך הרכבת מוקשי נעל
העשויים מעץ. למעשה כבר לפני זה שמרתי באמצעות מקל...
בערך באותה תקופה הושבעתי להגנה, כמובן שכל הפעילות בוצעה רק בערבים ולפי
כל כללי הסודיות.
השלב הבא היה בעלייה ליבנה בשנת 40, שלוימה וישליצקי שהיה האחראי על
הביטחון, מסר לי את האחריות על הטיפול בנשק כמו שימון וניקוי, אז עוד לא החבאנו
נשק זו היתה תקופת מלחמת העולם, כאשר הבריטים היו באל-עלמיין והיתה זהות אינטרסים
בינינו לבינם. אחרי עלמיין התחילו לחפש ואנחנו התחלנו להחביא. החלה תקופת הסליקים.
יש לציין שמעולם לא תפסו אצלנו נשק, אבל גם מעולם לא היו כאן חיפושים. כנראה
שהיינו נחשבים כלויאליים על ידי הבריטים.
באותה תקופה גם עברתי קורס נשקים מטעם ההגנה בניר עם, למדתי טיפול
בנשק בעיקר נשק שיש להסתירו באדמה. טיפול למניעת קלקול, כמו גירוז הנשק, עטיפתו
בנייר וכו'. שם גם למדתי תחבולות שונות להטעיה והתחמקות מחיפושים בעזרת מגלי
מוקשים. ובאמת לאחר מכן פיזרתי בכל שטחי המשק מסמרים ומתכות בעומקים שונים. הסליק
עצמו בדרך כלל היה גליל מתכת בקוטר 20 אינטש אשר בתוכו הוכנס הנשק מגורז היטב
ועטוף בנייר. הגליל נאטם בצורה הרמטית והוטמן באדמה בעומק של כשני מטרים.
כל זה נעשה כמובן בחשאי, בלילות, על ידי צוות מצומצם של חברים אשר כלל
את צוריאל ז"ל ואת דב מוזס ואברהם קהתי יבדלו לחיים ארוכים, וכמובן שגם אותי.
מוקשים? לא לא עסקתי בכך, היו לצורך זה החבלנים אברהם קהתי וחיים
בסוק.
כחודש לפני הכרזת המדינה קיבלנו הוראה מההגנה להכין את הסליקים להוצאה
מהירה של הנשק למקרה שתפרוץ מלחמה. כל הסליקים שלנו היו בשטחים מסביב למשק והמיפוי
שלהם נעשה ע"י מדידת צעדים ואזימוט בין שני ברזי השקאה. ובאמת מצאנו תוך לילה
אחד את כל הסליקים מלבד אחד שטעינו בשני מטר ונאלצנו לחוזר בלילה הבא ולחפור שוב.
בליל ה- 29 בנובמבר קיבלנו הוראה: אם יוחלט באו"ם על הקמת מדינה
יהודית – להוציא מיד! וכך היה; כשכולם רקדו בחדר האוכל הישן עד אור הבוקר, הלכנו
חמישה חבר'ה להוציא את הסליקים מהאדמה.
ומוסיפה חנה: הוא חזר עם אור הבוקר רטוב עד לשד עצמותיו מזיעה, עם
דמעות בעיניים, כנראה שכבר הרגיש שנגמרה תקופה שקטה יחסית ומתחילה תקופה של מלחמה
לחיים ולמוות...
את הנשק החבאנו במחסן התבואות (בנין האבן אשר בו מוחזקים היום העגלים
הקטנים של הרפת), מתחת לשקי התבואה. משם חולק הנשק לחברים והחלה מלחמת השחרור –
אבל זה כבר לא שייך לנושא שלנו ולא אכנס לפרטים.
עלי לציין שנכנסנו למלחמת השחרור עם כמות גדולה יחסית של כלי נשק. זה
כלל: 12 רובים צ'כיים, אחד אוטומטי פולני, אמ-גב אחד, מדוכות (זורקי רימונים),
מרגמה טו אינטש', 2 תמ"ק סטן, אחד שמייסר.
הנשק הגיע בדרכים שונות ומשונות, חלק דרך הסוכנות היהודית, חלק דרך ההגנה.
סמוך לקום המדינה עברנו כמה פעמים בכפרים הערביים בסביבה וקנינו נשק שהם הציעו
למכירה. בצורה זו הגיעו לידינו שני מקלעי בראונינג אשר יותר מאוחר התברר שמקורם
היה בשיירת "נבי דניאל" אשר הותקפה בדרך לגוש עציון הנצור.
אם היו לי רגעים של פחד? לא! אני פשוט לא יודע איך לפחד. חששות? כן,
היו בכמה מקרים. למשל בליל הגשרים, לקחו מאתנו נשק להגנה וחששתי שזה לא יחזור.
חששות כבדים היו לי על האניה. . .
איזה אניה?
"שבתאי לוז'ינסקי", אניית מעפילים שהורידה עולים בחוף
ניצנים ואנשי קיבוצים רבים באו והתערבו בין העולים על מנת להקשות על הבריטים
בזיהוי העולים. מתוך המהומה הזאת מצאתי את עצמי על האניה בכיוון קפריסין. פתאום
נזכרתי שהפתק היחיד ובו סימון מקומות סליקים, נמצא אצלי. לא פחדתי שהבריטים ימצאו
אותו כי לא היו מצליחים לפענח את הכתוב בו. חששתי שאם יזדקקו לנשק, לא ימצאו את
הסליקים. החששות נתבדו עד מהרה משום שנזרקתי חזרה לחוף, כנראה שהבריטים הבחינו בכל
זאת שאני יהודי מארץ ישראל.
לאחר המלחמה עברתי קורס נשקים בצריפין ומאז במשך כל השנים עבדתי כנשק,
עבודה שגרתית של טיפול בנשקיה. טיפול וביקורת של הנשק. הנשקיה עצמה עברה גלגולים
שונים, תחילה היתה ליד המעבדה הישנה של מופ ז"ל, אחר כך ליד המקווה הישן, עד
שהגענו למקום המרווח הנוכחי, מתחת לחדר האוכל. היו תקופת שונות בהן היה לנו יותר
ופחות נשק. למשל לפני "סיני" ב- 56 לקחו את כל הרובים, או בתקופת
המחבלים ב- 65 קיבלנו תוספת. בדרך כלל היינו במצב טוב אשר נתן הרגשה טובה – שיש
לנו על מה לסמוך אם יקרה חס וחלילה משהו.
ומסיים דדה: טובת הנאה אחת היתה לי בכל הקריירה שלי, קיבלתי את אשתי במתנה...
ומעשה שהיה, כך היה:
בשבת השחורה (בה נעצרו גדולי הישוב, מפקדי ההגנה ועדו רבים אחרים
ע"י הבריטים) נאלצתי לברוח מיבנה, לפי דרישת המא"ז וקיבלתי העברה לקיבוץ
נען. שם אכלתי בחדר האוכל של הזקנים שהיה כשר ושם הכרנו.
ומשלימה חנה:
הייתי אז סטודנטית צעירה בפקולטה לחקלאות ברחובות. לאחר ששמענו
שבקיבוץ נען נעצרו כל הגברים, התגייסנו כולנו לעזרת משק זה. שם בחדר האוכל הציגו
לי אותו: "תכירי את דדה מיבנה".
-
"אני
לא דדה ואני לא מיבנה!".
-
אם כן, מי אתה?"
-
"מחר בבוקר יגידו לי
מי אני".
רשם
מפי דדה: דני.
|
