שנת תשכ"ה
הודעה
מחר מ- 5.30 – 4.30
חלוקת קפה, עוגיות, סוכר, בוטנים,
חיילים וילדי-חוץ לא מקבלים.
מודעה בנוסח כזה, מתנוססת אחת לכמה שבועות על גבי לוח המודעות, בראש של
חוצות.
לכאורה על מאורע פעוט ושגרתי אנו מתבשרים אך לאמתו של דבר צופנות בחובן
שורות מעטות אלו הפתעה בלתי מבוטלת. ה"חלוקה" הוא האירוע החברתי המרכזי
של החודש. כל הקיבוץ על נשיו זקניו וטפו, עולים אליו לרגל. מי ברכב ומי ברגל. תוך
דקות ספורות נאספת כל העדה הקדושה והמכובדת ובשקט מוחלט וסדר מופתי מסתדרים
ההמונים בשורה ארוכה, שורה עורפית המתפתלת עד לעבר המוסך.
כאן כולם שווים, בלי מורא ובלי משוא פנים, עומדים המזכיר והגזבר, הגבאי
והאופה, הסנדלר והעסקן, החובשת והמטפלת, ותיקים וצעירים זה מקרוב באו, יוצאי מרכז
אירופה ומזרחה, בוגרי ה"סורבון" וה"ישיבה-אוניברסיטי", טוראים
וקצינים, מורים ותלמידים.... אחד אחרי השני הם ניצבים דומם כשגל אושר וכבוד עצמי
מציף את הלבבות כאן כולם שווים.
זה ייחודו הנעלה של התא החברתי הקיבוצי.
איה אנשי המדע והמחקר? יבואו ויחקרו תופעה אנושית נדירה זו, יעיינו בה
ויוציאו לאור מסקנות ולקחים, למען ילמדו אחרים מאתנו. וכך, אחת לכמה שבועות אנו
מתנערים מחיי החולין שלנו, מתעלים על עצמנו וטופחים על פניהם של כל אותם המלעיזים
הטוענים השכם והערב באוזנינו: זמנו של הקיבוץ עבר! אכן, זה דגלנו ואותו נניף ברמה
ובגאון – דגל השוויון.
והטור הארוך נע ומתקדם באיטיות ובנועם, הזיעה נמחית מעל המצח חרוש הקמטים,
הבלורית הדהויה בשמש נשמטת בתנועה צברית אל-על, והשפתיים לוחשות תפילה חרישית:
אנא, חזקנו ואמצנו ו"חלקנו"....
והוא, יושב מרומים, וברוב חסדו וטובו משפיע עלינו שפע של כוח איתנים, ואנו
ממשיכים ללכת באותו התלם עד הגיענו לאשנב המיוחל.
בסבר פנים שוחקות, ובקריאת עידוד מלבבת וחברית, מתקבל כל חבר שמגיע לאשנב
החלוקה. והעומד מן הצד השני של המתרס מברכו בלבביות, וקולחת לה שיחת רעים ערנית.
ומיניה וביה הוא מטיל על כף המאזניים חופן סוכריות, מלוא חופניים "עוגיות",
מלמעלה הוא מבזיק סוכר, מניח את השקית המלאה קפה ריחני, כמה בוטנים וגושי אדמת
מולדת לקינוח ו.... הרי שלך לפניך. והחבר המאושר משפיע רוב תודות ועוזב את המקום
בחוסר רצון בולט לכל עין, העיניים זולגות דמעות צער ומן העפעפיים נשקפים געגועי
אין קץ...
אכן כאלה הם החיים, שוב נפרד לכמה שבועות, נחזור מקודש לחול מאיגרא לבירא,
מרמה לעמיקתא.... נתברכה קבוצתנו במוסדות הרבה, אך מה הם לעומת אותו מוסד יקר
לכולנו המסתתר מאחורי אותה מודעה מעטת שורות ודלת מילים, אך רבת משמעות.
איה אנשי הרוח, שולפי העט והמצלמה? איה הם? יבואו וינציחו מוסד זה לדורות.
למען הבאים אחרינו, ידעו גם הם ויכירו גבורת אבותם. גבורה שאין לה אח ורע
בכל תולדות התנועה-הקיבוצית בפרט והמין האנושי בכלל.
רמי עפרוני |
