סיפורי הורים לילדי גן כחול

מבית, ח' בכסלו תשנ"ה, 11/11/1994

ספר של הורים

לקט מסיפורי הורים לילדי גן כחול

כל שנה בהתקרב חג החנוכה, מביאים ילדי גן כחול לביתם דף גזור בצורת סביבון, ומבקשים מהוריהם לכתוב 'משהו לחנוכה'.

דף הצטרף לדף, וסיפור לסיפור... יש סיפורים המופנים לילדי הגן שהיום לומדים כבר בכיתה ט', ויש סיפורים טריים ממש. לעתים מופיעים כמה סיפורים של אותם הורים, שכתבו לילדיהם השונים אשר עברו תחת ידי שרה בלנקשטיין. הספר כבר די עבה ואפשר לחוש בין דפיו את טעמי החג, סמליו, וחוויות אישיות הקשורות אליו. זורמות להן השורות ושוזרות בחמימות את יצירת החנוכה.

עבורנו, מערכת 'מבית', היווה הספר הזה לא פעם מקור לסיפור אישי מעניין לקראת חנוכה. השנה מצאנו שהספר עצמו הוא כבר סיפור שלנו, הורים – חברים בקבוצת יבנה.

סיפורי גלות

חג החנוכה חקוק אצל הורים רבים בזיכרונות מהגלות.

מרשים הוא סיפורה של נחמה יהושע לעדינה:

"סבא של עדינה היה גר בעיירה בארה"ב שבה גרו יהודים ולא יהודים ביחד. היחסים ביניהם היו טובים. אימא של עדינה, נחמה, למדה בבית ספר שרוב התלמידים בו היו לא יהודים. כל שנה באותה תקופה שאנחנו חוגגים את חג החנוכה, ה'גויים' חוגגים את חג המולד, שזה חג שבו נולד ה'משיח' שלהם. אנחנו כמובן לא מאמינים במשיח שלהם.

כשנחמה היתה בכיתה א' כל הילדים בכיתה התחילו כל בוקר לשיר שירים של חג המולד, שבו הם מצהירים שמאמינים בדת שלהם. נחמה כמובן לא רצתה לשיר. המורה אמר: "לא יתכן שאנחנו נשיר את השירים שלכם (שירי חנוכה) ואת לא תשירי את השירים שלנו". נחמה השיבה: "לא ביקשתי מכם לשיר שירי חנוכה, ואני לא מוכנה לשיר".

שלחו אותה למנהל, והוא באמת קבע שאסור להכריח את נחמה לשיר שירי חג המולד, ומהיום ההוא עד סוף הלימודים, נחמה היתה שותקת כשכולם שרו, וכולם ידעו שיהדות זו הדת שלה, ולא נצרות".

אדריאן אסולין מתארת מציאות שונה לחלוטין של גלות: קהילה יהודית פורחת שלא חוסכת אירועים מילדיה:

"...בערב שני של חנוכה כל 500 הילדים של הקהילה לבשו בגדים של התנועה שלהם ונכנסו לבית הכנסת, ונעמדו כל אחד בתנועתו (בני-עקיבא, הצופים וכו'...). כל תנועה היתה נכנסת לפי מנגינה לבית כנסת בצורה מיוחדת עם דגלים ושם הדליקו מנורה גדולה ביחד. בסוף היו זיקוקים בחוץ. הערב השלישי של חנוכה היא מוקדש לאנשי רוסיה שלא יכלו להדליק נרות של חנוכה.

בלילה הרביעי לכל ילדי הקהילה היתה תחרות חנוכיות.

את שאר ימי החג חגגנו במשפחה".

זיכרונות ילדות

זיכרונות ילדות לא חסרים. בסיפוריו של אבשלום טסלר לשניים מילדיו, מריחים ממש את ריחן הטוב של הסופגניות מבית שרה טסלר.

עם דניאלה זקס אפשר לחוש רטט של געגועים לבית:

"חנוכה היה החג האהוב עלי ביותר כילדה קטנה.

שבוע שלם של חג, שאפשר לשחק בו, לנסוע ולעשות כל מה שרוצים. שבוע שכל יום ביקרו דודים ודודות ונתנו לנו מעות חנוכה.

כל ערב, כשסבא של יערה, אבא שלי, היה חוזר מהתפילה, התכנסנו מסביב לשולחן שעליו היו מונחות החנוכיות עם הנרות הצבעוניים, הסופגניות המיוחדות והסביבונים שכולנו חיכינו כבר להחזיקם ביד ולשחק איתם. אבא התחיל "לנגן" את הברכות בקולו הערב והמרשים. נר ועוד נר דלקו, והלהבות המרצדות משכו אותי אליהן לעולמות רחוקים, למלחמות המכבים, לנס פך השמן, ליוונים הרשעים. כשלפתע... יד נגעה בכתפי וברקע שמעתי "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח...". אבא ביקש שאצטרף לשירה "....אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח". אימא חילקה את הסופגניות המיוחדות עם החור באמצע, שאף פעם לא היו עגולות וכדוריות כמו הסופגניות הרגילות שבחנות, אבל טעימות פי כמה וטבולות בדבש".

סכנות החג

גם סכנות החג ולקחיהן משוקעים בדפים. אם המספרת לבנה שכשהוריה נסעו באחד מערבי חנוכה, היא הפצירה באחיה הגדולים שיתנו לה להדליק חנוכיה בחדרה. לאחר שהסכימו היא הדליקה נרות על יד הספרייה. החנוכיה התלקחה, ורק הודות למזלה הטוב הצליחו היא ואחיה להשתלט על האש. ויש גם סיפור על סבתא שבזמן הטיגון מעדה לה המחבת, והנכד נכווה משן רותח. שוב, קרה 'נס חנוכה' ולא נותר זכר מהכוויות, אלא שמאז הסבתא מכינה סופגניות הרחק מהנכדים, במקום מסתרים.

מלחמות

מסיפור המלחמות של הימים ההם, אין ספר שזכות הבכורה היא לקרב אמאוס. אפשר להשוות בין הגרסאות של דליה הקשר, ברגו, ספראי ועוד הורה אלמוני (מקור לא ידוע). ברגו אפילו צירף את מפת הקרב.

אבל גם מקומן של מלחמות ,הזמן הזה" לא נפקד. יהודה גוטליב מספר למושיקו:

"באחת הפקודות שניתנו לאבא ולחבריו הטנקיסטים היתה הוראה להפגיז מטרות מחבלים שהטרידו את הישובים בצפון, ובאמת כל הלילה אבא וחבריו הפגיזו. כשהטנק מתקדם ומפגיז נוצר חום המושך אליו את פגזי האויב. לקראת בוקר ירו המחבלים פגזים לעבר שיירת הטנקים והרבה מחיילינו נפצעו וחלק נהרגו, לצערנו הרב. הפגז האחרון שהיה, כנראה, מיועד לטנק של אבא כמה מטרים לפני הטנק ונתקע באדמה. כל מי שראה זאת לא ידע לתת הסבר. מה עצר את הפגז? לה' פתרונים. אנחנו מאמינים שהנס היה מאת ה' וכאשר אנו מדליקים את החנוכיה אבא נזכר שוב בסיפור הנס האישי שלו".

אורי אלטמן מספר ליעל על מילואים בבית לחם:

תפקידנו היה לאבטח את הנוצרים הבאים להתפלל בחג המולד בבית לחם. היה זה בשנה חורפית במיוחד והרגשנו שאנחנו מתחילים לקפוא. התחלנו להתעמל כדי להזרים דם לאברים הקפואים. אחר כך ניגשנו לאחר הגומחות בסלע, הדלקנו נרות חנוכה, ושרנו "מעוז צור ישועתי". וכך, באווירת חנוכה, נסתיים הלילה הארוך והקר.

בספר עוד שירים ופזמונים המעידים על כוח היצירה החבוי בכל אחד ואחד מאתנו, ולעתים רק תחנונים של ילד מוציאים אותו מהכוח אל הפועל.