חנוכה של פעם
7.12.2007
חנוכה בילדותי – רוחות חורף נושבות בעוז, משמיעות קולות מפחידים, ומחפשות
חלקי גוף חשופים – ידיים, עיניים, אף , אף, אוף קר....קר, קר מאד. עדיין אין עצים
שיגנו מפני הרוח. אפילו האקליפטוס הענק עודנו קטן וצנום. והגשם – גשם זלעפות של
פעם, יורד על שכמיית הצמר העוטפת את כתפי, שאינה מחממת ואינה מגינה מפני הרטיבות.
אבל, לא מוותרים על הליכה לבית הכנסת... לא, מה פתאום? עדיין אין בית
כנסת....
הורים וילדים, כולם מדשדשים בין זרמי המים ויורדים ל"חדר אוכל",
(הצריף הגדול) שהוא גם בית כנסת וגם מועדון.
בכניסה על הדלת, שלט גדול: "לא להיכנס עם נעלי בוץ!!" כולנו
ממושמעים, פונים אל הברזל בצד "החדראוכל" ובעזרתו מורידים את שכבת הבוץ
הטרי מהנעליים.
נכנסים. תפילת מעריב בעיצומה. ריח הנסורת הפזורה על הרצפה מתערבב בריח
הבגדים הלחים.
הנה, הנה היא, החנוכיה המוזהבת, הנוצצת, החנוכיה עם האגרופים המחזיקים את
קני המנורה, שרק אחרי שנים נודע לי שהיא של אברהם קהתי, עומדת על השולחן על יד
ארון הקודש והנרות כבר מוכנים, ממתינים יחד איתי לשעת ההדלקה. סוף סוף הסתיימה
התפילה, חיים אייזנר ניגש אל החנוכיה, מברך בקול רק וחגיגי את ברכת הנרות, ואנחנו
שרים "אמן" במנגינה המסורתית. עוד ברכה וכבר שרים את "מעוז צור".
בית אחד? שניים? מה פתאום? שרים בהתלהבות את כל הבתים ולא מדלגים על אף מילה.
ערב משחקים
בכל שנה בחנוכה היה ערב אחד מיוחד: ערב משחקים.
לאחר ארוחת הערב ו"ההשכבה", חברים הביאו מהבתים משחקי דמקה, שח,
רביעיות, ישבו בקבוצות ליד השולחנות ושיחקו במשחקים. אני זוכרת את המשחק האהוב על
משפחתי, משחק ה"שבץ-נא" שהבאנו מהבית והזמנו חברים לשחק איתנו במשחק.
ילדים גדולים (הקטנים כבר ישנים בבתי הילדים) וחברים עברו משולחן לשולחן, מציצים,
מתווכחים, מייעצים ונהנים מבילוי חברתי באווירה חמה.
גם בבית היתה לנו מסורת קבועה. אמא מכינה "לטקס" ואבא מספר לנו
על משפחת עקומי. סיפור מיוחד שתפס רק בחנוכה והצליח לגלגל בצחוק את כל המשפחה.
זכרה: יהודית עוזרי |
