מרים שליסלברג הביאה את דבריו של אלי ויזל:
27/5/1996
החיפוש אחר
ירושלים
אני זוכר את ביקורי הראשון בירושלים. זה היה בלילה, ובדיוק ירדנו לתוך
ממלכה מוזרה ובלתי אנושית. גדר תיל, בכל מקום גדר תיל, ומעלינו, שמיים בוערים.
מסביבי היו חברים לנסיעה אשר כמוני בהו, מקווים לסימן, לרמז. האם היה פשר לסיוט
הזה? האסירים הגונחים, הקצינים הצועקים את פקודותיהם, הכלבים הנובחים, הקריאות
המטורפות שנשמעו מרחוק, צלילים ומראות שלא עוררו אף זיכרון, אף הד.
בינתיים, נוסעים אחרים היטלטלו מהקרונות העמוסים לעייפה. הקהל התעבה.
גברים, נשים וילדים שנקרעו מכל מדינה, נושאי כל השמות בהיסטוריה היהודית, מייצגים
כל פן של הגורל – ראיתי אותם מתכנסים במקום הזה המקום הנעלה הזה של האנושות.
ופתאום צצה במוחי מחשבה מרעישה: זוהי ירושלים, זוהי שעת הגאולה, המשיח הגיע סוף
סוף, ובני ישראל הגיעו בהמוניהם מכל מקום, מסיימים את גלותם. הם נהרו קדימה על מנת
לקבל אותו, להודות לו ולברך אותו. סוף עידן הייסורים, סוף עידן החשיכה, קיבוץ
הגלויות התרחש לנגד עיניי. והנה ירושלים, של מטה ושל מעלה, פותחת את דלתותיה
לתושביה, המתים והחיים, שבאו להלל אותה בחצות הלילה. עכשיו אוכל למות, נוכל כולנו
למות, שמחים ורגועים בירושלים.
ואני זוכר את ביקורי השני בירושלים. הוא התרחש במוסקבה בליל סתיו, מתחת
לשמי העופרת. חשבתי שאני הוזה, כי המראה שלפני היה כל כך בלתי צפוי, והרושם שהשאיר
היה כל כך דינאמי, שנשארתי המום.
החלום התחיל בשעת בין ערביים. פתאום עבר מרכז הבירה מהכיכר האדומה לסמטה
הקטנה והמאובקת ליד בית הכנסת. באותו ערב, בשביל הצעירים היהודים, הובילה כל דרך
לאותו המקום. סטודנטים ופועלים, חיילים וחברי הקומסומול, הם הגיעו לבד או בקבוצות
קטנות, מהוססים אך מלאים התרוממות רוח, שערם מבודר ברוח, בלאלייקות זרוקות על
שכמם. זהירים אך גאים כשהם מתערבבים בתוך הקהל, הם התקבלו בקריאות של "יחי
היום הזה, הידד! יחי העם היהודי, הידד!".
כמה היו שם? אלפים רבים. הרחוב היה צר מלהכילם. מתוך הטירוף של הריקוד, הם
נראו כאילו צפים באוויר, משנים צורה, נקרעים מצילם, עולים מעל הבניינים, מעל העיר,
כאילו מטפסים על סולם בלתי נראה, סולם יעקב, זה שמגיע השמיימה, ואולי אף גבוה
יותר.
שכחתי שהיה זה ערב שמחת תורה – שנחגג במוסקבה כפי שאף פעם לא חגגו אותו
באף מקום אחר. ראיתי את עצמי בירושלים, עולה לרגל בין העולים לרגל בימי המלכים,
נדחף ונבלע על ידי המערבולת האנושית של עם שחזר לתבוע את ארצו ואת עירו, עם ריבוני
בשמחותיו, כמו בחששותיו.
ואז הגיע הביקור השלישי, בתחילת יוני 1967. הקרבות עוד נמשכו במספר חזיתות.
צלפים בכל פינה. אך זה לא מנע מעם מאושר לרוץ לכיוון העיר העתיקה, שהיתה עדיין
במצור. חיילים ותלמידי חכמים, חסידים וחנוונים, ילדי בית ספר וזקנים, שרידים מכל
גיהינום, הפנים של כל גורל – ראיתי אותם רצים חסרי נשימה, טסים כמעט, אל הסמטאות
העקלקלות, הבתים החסומים, רצים לפגוש את הכותל. ושם, ספקנים ומלאי יראה, כמו ילדים שמפחדים להתעורר עצרו כולם בבת אחת.זכורות לי האיכות, הסמיכות של הדממה שנפלה עלינו:אף אחד לא העז להפר אותה,אפילו לא על ידי אמירת תפילות.ואז חלק התחילו לבכות, וחלק לרקוד.ואני אני אמרתי לעצמי שהחיזיון הזה לא היה חדש:חוויתי אותו כבר, במקום אחר,בחיים אחרים, לפני עידן ועידנים. אני זוכר שכמו כל עולה רגל,לקחתי פיסת נייר,ואחרי ששירבטתי עליה משאלה,החלקתי אותה לתוך הסדקים שבכותל. למרות שלא מצפים ממך לגלות את תוכנו של מסר כזה,בכל זאת אגלה. כתבתי:"זהו ביקורי השלישי בירושלים.יהי רצון שלא אשכח את השניים שקדמו לו" תרגמה מאנגלית :מרים שליסלברג.
|
