ירושלים של זאב ספראי

25.05.2012

זיכרונות ילדות בירושלים    /    זאב ספראי

לפני כמה שבועות נתקלתי במקרה במכתבים שכתבתי בנערותי. המכתבים הראשונים היו בכתב יד 'זאבי' מכיתה ג' או ד'. מתברר שבשנה זו נשלחתי לדודים בשדה אליהו, משום שבדרך לבית הספר היית חשוף ליריות צלפים מהעיר העתיקה. כך קראתי שם. אינני זוכר את הרקע ולמען האמת לא ברור לי באיזה נקודה ארבה הסכנה, אולי סתם רצו להרחיק אותי מהבית. על כל פנים היו כמה תקופות קצרות שבהן למדתי בשדה אליהו, כך שיתכן שזו אחת מהן. יתכן שהורי דאגו מההתפרחחות הרגילה שלי, זו שתיכף אספר עליה, ולכן שלחו אותי.

למדתי במרכז העיר ולא ליד הבית – בשכונת 'עץ חיים'. ליד הבית היה בית ספר 'אגריפס', מבנה גדול ששולט עד היום על הכניסה לעיר. לשם לא רצו לשלוח אותי. לילדים של "שם" קראו בכל מיני שמות, אבל אני מניח שהם היו פשוט ספרדים, לא עלינו. לכן נשלחתי לבית ספר "לדוגמא-עוזיאל", בית ספר מעורב (אשכנזים וספרדים, לא בנים ובנות כמובן). מה פירוש? החלוקה לכיתות לא היתה לפי מוצא אלא לפי יכולת. כלומר, בכיתה אחת היו 95% אשכנזים, אחד צבאג ושני – שאינני זוכר את שמו – אבל זה היה שם דומה. בכיתה השנייה המצב היה הפוך. אני קצת מתבייש לספר זאת כיום. על כל פנים בית הספר היה רחוק, נסעתי באוטובוס יום יום, ולעתים הלכתי ברגל למורת רוחה של אימא, אבל אני אהבתי לטייל בשכונות, להיכנס לתפילת מנחה לבתי הכנסת העדתיים סביב השוק. אימא התרעמה בטענה שאני משפשף את הנעלים. אבל כיום עולה על דעתי שלהתנגדותה היתה אולי סיבה אחרת.

התחביב העיקרי שלי היה לברוח מבית הספר (כן, פעם הייתי נורמלי) ולטייל בעיר, ובעיקר לעלות להר ציון ולהשקיף על העיר העתיקה. עלינו לעתים בכביש ולעתים בתעלת ההגנה שנבנתה. יתכן שהורי, שהכירו במשוגותיי, חששו מהן ולכן שלחו אותי בזמן המתיחות מהעיר.

פעם אחת עליתי כדרכי להר ופגשתי שם קבוצת נזירים עם זקנים, כנראה ארמנים, שזכו לסיור מודרך ואני הצטרפתי, בחצי תמימות, אליהם. בשלב מסוים פתחו להם שער מיוחד, ויצאנו מהר ציון לכיוון העיר העתיקה, ופתאום אני מוצא עצמי מול קיר גדול. היה לי ברור שעברנו את הגבול, אבל כמובן לא ידעתי איפה אני, רק ראיתי לגיונרים מציצים מלמעלה עם רובים. חשבתי שאני מול הכותל המערבי. לימים התברר שעמדתי בכביש שבין הר ציון לשער ציון החסום. זו היתה קבוצה שכניסתה תואמה מראש והתירו להם לבקר בבית הקברות הארמני (כנראה). כל זה לא ידעתי, אבל היה ברור לי שעשיתי משהו נורא. הם הסתובבו בבית הקברות, דיברו עם המתים ואני רעדתי מפחד. את הכיפה הכנסתי לכיס וניסיתי להיות שקוף. בסופו של דבר נכנסנו לאיזה מסדרון ויצאנו לתוך ההר – לשטח הבטוח.

שנים לא סיפרתי על כך להורים. רק אחרי מלחמת ששת הימים, ואני חייל גיבור, העזתי לספר זאת להורי החיוורים.

השכונה הקטנה שבה גרתי (3 בנייינים) היתה שכונה מעורבת, חילונים – דתיים, בית הכנסת היה בעצם של היישוב הישן. אחד הדברים הזכורים לי ממנו היה אבא, שתמיד היה שקול ומיושב, מתפרץ נוראות בשבת אחת וצועק "ארור! ארור!". זה קרה כאשר אחרי פסח הגבאי אמר "מי שברך" למי שיצום שני וחמישי אחרי חג הפסח. ימים אלו נופלים כידוע לעתים ביום העצמאות ואבא התפרץ והגן בחירוף נפש על מדינת ישראל וכבודה. בכלל, בית הכנסת היה עילה לקרבות על כיבוד (למה לא קיבלתי "שישי", "רביעי" מקבל רק גוי, לי יש יארצייט ואני צריך להיות החזן, אבל גם לו...). זו אחת הסיבות העיקריות לבריחתי ממנו אל הקיבוץ.

כללית זו היתה שכונה מנומנמת אבל היה בה אקשן מסוג מיוחד. אפילו רצח התחולל נגד עינינו בשכונה, של רוכל שמכר שרוכים וסיגריות בעגלה ניידת. אחר כך סיפרו שהיה לו 'הון' בחדרו, ואנו, הילדים, שבעצם ראינו את המעשה, העדנו בחשיבות רבה לפני השוטרים. מה היה הסוף? לא יודע. היה בשכונה שכן עיוור שסיפרו עליו שהוא מנתח עיניים, וגם שכן אחר שהיה פועל יהלומים פשוט, איש העדה החרדית. נגד עינינו הוא החל לגדל זקן, לחבוש שטריימל, ולהפוך לרֶבֶה מקומרנה שליט"א. מולנו היה "בית משוגעים". המחזה הרגיל היה של משוגע בורח (לבוש כתונת כפייה) ואחריו רודפים שני אחים (אינני יודע מי באמת היה המשוגע). משוגע אחר היה עומד שעות במרפסת וצועק "תתביישו לכם".

עוד לידינו היה "מושב זקנים" סבא היה פנסיונר של המוסד. ומעשה שהיה כך היה. סבא (מהקבוצה הראשונה של הפועל המזרחי שעבדה בבריכות שלמה), היה מנהלו הנכבד של "מושב זקנים". פעם העובדים שבתו נגד בעלי המוסד, וסבא תמך בהם. הוא פוטר ורק אחרי מאמצים רבים החזירו אותו לעבודה כפועל מכבסה. בביתם של סבא וסבתא ראיתי עוני מהו. הם גרו שלוש משפחות בדירה אחת. את הדירה שכרו סבא וסבתא. אבל הם אפשרו לביתם ולשלושת ילדיה לגור עימם, וכדי להתפרנס השכירו חדר אחד לשוכרת כלשהי. סבתא בישלה במטבח, הדודה בפרימוס שהיה באמבטיה. כחלק מתנאי הפנסיה אפשרו לסבא וסבתא לקבל אוכל מהמטבח של בית האבות. אני הייתי הולך בשבת עם סיר קטן (טֶפָלֶה בלע"ז) להביא את האוכל. מה אומר? עד היום אני מריח את הריח המזויע של השומן הרקוב. העובדים היו נחמדים אלי (ילד נחמד שלוקח אוכל לסבא וסבתא) ואני שנאתי את המקום, פשוט נגעלתי. הייתי צריך לגייס את כל אהבתי לסבא וסבתא כדי לעשות את השליחות. אני, שלא פחדתי להסתובב לבד בעיר ולהתגרות בכלבים, רעדתי מפחד מהחתולים השמנים שהסתובבו במטבח וסביבו. תבינו, כל חתול היה בגודל של טיגריס. הם היו מפוטמים, שמנים, עם עיניים ירוקות ענקיות, טובעות בקפלי שומן. אני זוכר שפעם נפלתי והאוכל התפזר לי. לא ידעתי את נפשי, כי באמת זה מה שסבא וסבתא אכלו. ביקשתי מהעובדים עוד מנה ואינני זוכר את סוף הסיפור.

הזקנים היו נחמדים, הם דיברו רק יידיש, ואני, ילד קטן שמתפלל בבית הכנסת זכיתי תמיד לסוכריות. הייתי זללן גדול. אבל לקבל סוכריה דביקה מכיסו של זקן מיוזע (למי שזה לא ברור באופן טבעי הסוכריה לא גדלה בתוך עטיפת נייר) זה הרתיע אותי לא מעט. אבל גיליתי שאם שוטפים את הסוכריה ועוצמים את העיניים היא בעצם מתוקה.

אגב, במלחמת השחרור בני השכונה התפעלו שהערבים אף פעם לא ירו על אותו מושב זקנים. לימים התברר, שערב המלחמה היה למוסד סעיף תקציבי קבוע של תשלומים סודיים למי שכונה "השיח השחור". כשהייתי בן חמש עשרה בערך העבירו את מושב הזקנים למקום אחר בעיר, סבא וסבתא קיבלו פיצוי כספי קטן ואני נשמתי לרווחה.