11.12.2009
מעשה
ניסים
בכל פעם שמתקרב חג החנוכה, ובאוויר העולם מנסרות מטבעות לשון, כמו
"ניסים ונפלאות", "מעשה ניסים" וכיוצא באלה, עולים בי
זיכרונות מלפני חמישים שנה ויותר.
הימים ימי שנות החמישים, כאשר קבוצתנו הצעירה "חגגה" את שנת
בר-המצווה לעלייתה על הקרקע. במרכז המחנה עמד בית הכנסת, שאגב היה בית הכנסת
הראשון בקיבוץ הדתי במבנה של אבן, בבחינת מבנה קבע. לא הרחק ממנו היה מוצב חדר
האוכל הגדול, בצריף ענק שהורכב מחומרי גלם שהובאו למקום מבית אריזה ישן שפורק לא
הרחק, וכן עצים שבעברם הרחוק שימשו בתפקידים שונים במחנות צבא שהיו פזורים באזורנו
– מחנות של הצבא הבריטי שננטשו עם סיום המנדט על ארץ ישראל, וכמה מהם אולי אפילו
ממחנות "חיל אנדרס" של הצבא הפולני.
ליד חדר האוכל, מרכז העצבים של הישוב הצעיר, עמד עץ קזוארינה גדול שעליו,
כך סיפרו לנו, היה תלוי הפעמון שהיה מזעיק לארוחות, לתפילות וכן לאירועים וכינוסים
שמחים ואף שמחים פחות. מסביב לעץ היה משטח כורכר לא גדול שאפשר לאוטובוס של
"דרום יהודה" (אגד של אותם הימים) להגיע לקיבוץ בשעת בוקר ולהתקרב לחדר
האוכל כדי לפרוק את העיתונים ועוד משלוחים שהגיעו מהעיר הגדולה. ועוד זאת עליכם
לדעת, כי אותו אוטובוס שימש באותן שנים גם לשיווק זרי פרחים מגן הפרחים ולעתים אף
שקי חזרת מגן הירק.
מן העבר השני של רחבת הכורכר, שכנו בצריף פח רעוע, המוסך והמסגרייה. ענפים
מרכזיים, בקיבוץ שענפי החקלאות היו עיקר פרנסתו. במוסך עבדו אז מיטב חברינו,
שמעמדם בקיבוץ היה נכבד ביותר, אולי במקום השני מיד אחרי הטרקטוריסטים – הפלחים, ביניהם
יכולתם למצוא את יוצאי ארץ אשכנז, אשר מלבד תכונות החריצות והדייקנות של היעקס,
לימדו אותנו החברים – העציונים, כי ביום שרב, כשהשמש קופחת מעל הראש, וגג הפח של
צריף המוסך לוהט כולו, יש תרופה אחת לצינון הגוף והיא: הפסקת עשר, הקדושה מכל,
שותים לרוויה תה חם. ולכך צורף כמובן הסבר מדעי מפורט: שתיית התה החם תגרום לכם
להגביר את ההזעה. נקבוביות העור יתנקו ויאפשרו לאוויר לחדור פנימה ולצנן את אברי
הגוף. ואנחנו הצעירים גיחכנו ואמרנו בינינו לבין עצמנו: אשרי המאמין. עד כאן
הפלגנו בסיפורי מעשיות ורחקנו מהבטחתנו לספר לכם משהו שקשור בנס-חנוכה.
ובכן, בצוות המוסך-מסגרייה, יצא דופן חבר תלמיד-חכם שאת כל שעות הפנאי שלו
הקדיש ללימוד תורה. ומאידך היא מלא ידע וניסיון בחוכמת המכונאות. בדרך כלל הוא
הצטיין בקור רוח, בשקט, והיה נעים הליכות, כשכובע הקסקט לא מש מראשו.
אנחנו, הטרקטוריסטים הצעירים, היינו מצליחים בקלות יחסית להוציאו משיווי
משקלו ולהרתיח את דמו השקט. וכך היו פני הדברים: כאשר קרה המקרה, והיו רבים כאלה
ובאמצע החריש נשבר איזה חלק במחרשת הדיסק, היינו בדחילו ורחימו יוצאים מן התלם,
מושכים בחבל ומפעילים את מנגנון הרמת הסכינים, והיינו יוצאים מהשטח ופנינו אל
המוסך. כאשר התקרבנו וראינו את מ. מבעד לחלון המוסך ואף הוא ראה אותנו, הניח בזעם
את כלי העבודה שהיו בידיו, יצא החוצה בצעדים נמרצים כשהוא הולך וקרב לקראתנו ובפיו
זעקה גדולה ומרה: "ראו, ראו, מעיישא ניסים! פלאי פלאות! ברזל נשבר! מאדמה,
ברזל לא יכול להישבר. מה עשית? איך עשית?" כך היה "שוטף" את
הטרקטוריסט המבוהל, הנרגש והחרד.
לאחר קבלת הפנים הזו, היה הופך את עורו ובנועם וזריזות היה מיד מתקן את
התקלה ובחיוך מבויש וחביב היה משלח את הטרקטוריסט להמשיך את עבודתו בשדה.
כך נחרטו הדברים בזיכרוני וכל פעם שהולך וקרב חג האורים, עולה שוב ושוב
דמותו ובפיו הקריאה בהיגוי של שפת האידיש: "מעיישא ניסים! ברזל – נשבר".
רמי ע.
|
