קול השבוע 19/11/2007
ילדי העיר
העתיקה
"ילדי פלורנטין" היה שם קבוצה של עליית הנוער מהארץ. לאחר שהנרייטה
סאלד קיבלה את ניהול עליית הנוער, החליטה קודמתה לתפקיד, ריחה פראייר, להקים מסגרת
מקבילה גם לנוער ישראלי במצוקה. בקבוצה הראשונה שאותה אירגנה, היתה "ילדי
פלורנטין" שנקראו גם "ילדי פראייר". להלן סיפור של ישראל גיגי על
הרקע לבואו לרודגס ואח"כ לקב' יבנה כחניך עליית הנוער:
השנה, שנת 1940.
שנה קשה מבחינתי. אבי ז"ל נפטר שנתיים קודם לכן בטבריה. אמי ז"ל
שכרעה תחת נטל הפרנסה של שלושה יתומים קטנים, החליטה לחזור לירושלים עיר מולדתה.
כך הגעתי לירושלים עם שני אחיי, יתומים, עניים ומחוסרי כל. עברנו לגור בעיר העתיקה
ברח' דרוג' אל טבונה (רחוב מדרגות התנורים), ליד בתי הכולל של עדת המוגרבים, בתנאי
מגורים קשים. אמי, שלא היה היה כסף, ומה'כולל' לא קיבלה עזרה או סעד, נאלצה לצאת
לעבודה יום יום, מהעיר העתיקה לעיר החדשה ועסקה בעבודות בית וניקיון, בתנאים קשים
מאוד, עד מאוחר בלילה. בעוברה בגמר עבודתה, דרך סימטאות העיר העתיקה, היתה קונה
לנו פיתה, גבינה וזעתר, וזאת היתה ארוחת הערב והבוקר שלמחרת.
בתוך הבית ישנו על מזרונים שהיו מונחים על מחצלות על הרצפה. התנאים באותה
תקופה היו קשים מנשוא. השירותים ובור המים היו משותפים בחצר. בגמר הלימודים,
בתלמוד תורה הספרדי של המנהל חנינה מזרחי ז"ל יצאנו לשוטט ולשחק ברחובות ללא
כל הכוונה ומטרה.
באותה תקופה התארגנה בירושלים העתיקה קבוצת סטודנטים דתיים תחת השם
"יבנה", בהנהגתם של יהושע מרקוביץ ז"ל, מרדכי חיות ז"ל, דב
רפל ז"ל ודוד הישראלי יבדל"א ואחרים. הם שמו להם כמטרה לחפש ולאתר ילדים
כמוני בסימטאות העיר העתיקה ולהפיח בהם חיים ותקווה חדשה.
חברי הקבוצה הקימו מועדון ברח' המידן. אל המועדון היו יורדים בכעשר מדרגות
שמעליהן היה קימור המלווה את באי המועדון. המדרגות הובילו לחדר גדול שהיה בנוי
קימורים קימורים, כשבעינינו, הילדים נראה חדר זה כארמון.
את זמננו אחר הלימודים בילינו במועדון, שהפך לבית, בו למדנו לפסל באבן
גיר, לצייר, לקשט ועוד. כמו כן חברי הקבוצה לימדו אותנו שירי מולדת.
הילדים שנאספו מהרחוב ע"י קבוצת הסטודנטים הדתיים "יבנה"
התארגנו לקבוצת ילדים ונוער על שם פלורנטין, שהרוח החיה בה, היתה גברת ריחה פראייר
ז"ל.
משם יצאנו לקבוצת רודגס ליד פתח תקווה, שהיוותה נקודת יציאה להתיישבות
דתית בארץ. בקבוצת רודגס למדנו חצי יום וחצי יום עבדנו, עד שיום אחד בשנת 1944
התבשרנו שאנו הולכים לקבוצת יבנה, התיישבות חדשה ליד גדרה. בתחילה שיכנו אותנו
בלול. המגורים באותה תקופה בקיבוץ היו בתי בלוקים עם רעפים וליפטים שהביאו החברים
מחו"ל כשעלו ארצה. מסביב למשק אני זוכר את השדות הירוקים, את התרנגולות בלולים,
את הפרות ברפת. ריחות החציר, גן הירק והפרחים בשדה.
שנתיים נפלאות בקיבוץ, עם תמיכה צמודה של החברים החלוצים, גרמו לי להרגיש
אהוב ושייך, ונטעו בי עד עצם היום הזה את האהבה למולדת, את האהבה לנוף ולטבע הארץ. |
