ידיעות יבנה
16.1.1963
איילה מבקשת להגיד.....
אני, איילה, הפרדה השחורה, ששרתה אתכם שנים כה רבות בנאמנות, מבקשת להגיד
לכם כמה דברים.
אנא, חברים, האמינו לי – אנחנו הבהמות מבקשות שתרגישו בזה שיש גם לנו
רגשות ומצבי רוח כמו לכם, גם לנו מותר להתעצל קצת, להיות חולים, לדרוש
"שלאפשטונדה (שעת מנוחה) בחום היום. גם לנו יש ימים שבהם אנו אוהבים לעבוד,
וימים שפשוט אין חשק.
אבל לא זה העיקר. ברצוני להביא לפניכם טענה נוספת. אתם יודעים, שלבני אדם
יש הרבה יתרונות ואחד מהם הוא שהם יכולים לא רק לדבר ביניהם, אלא גם אלינו, אל
בעלי חיים. אנחנו יכולים לדבר בינינו לבין עצמנו, אבל אתם, בני האדם, אינכם מבינים
אותנו.אם זאת תוצאה מזה שאינכם רוצים להבין אותנו, או סתם שאינכם יכולים להבין, אינני
יודעת. בכל זאת, קיימת העובדה שאין ביכולתנו להביע את מה שברצוננו להגיד.
תראו – אם אחד ממנהלי הענפים מקבל "טמבל" לעבוד אצלו יכול החבר
לצעוק ולמחות. אם אני מקבלת "ירוק" להוביל אותי, מה עלי לעשות? לסרב
לזוז? למשוך בכיוון ההפוך? אין זאת דרכנו. אנו תמיד מנסים "להיות בסדר".
אבל חישבו נא על מצבי. נותנים לי צעירים חדשים לעבוד אתי, שהדאגה הראשונה
והמתמדת שלהם היא שמא אנשוך או אבעט (לא עשיתי מעולם, לא זה ולא זה) אבל בכל זאת
פוחדים מפני הצעירים האלה פחד רב. ואם במקרה אינם פוחדים ממני אז מבליטים את החלל
בידיעותיהם בזואולוגיה וחושבים שאני סוס ומנסים לרכב עלי. בלבד זאת, הצעירים
החדשים האלה אינם מדברים בשפה רגילה. שמעתי מקלצקה (היא אחת התרנגולות המסתובבות
במשק והיא במיוחד יודעת הרבה על מה שנעשה כאן) שהחדשים האלה הם אמריקאים. טוב,
התרגלנו אף אנו למבטא שלהם. אבל כעת נתנו לי בעל חדש, שאינו אחד מכם, שאינו
אמריקאי, ואינו.... אלוקים יודע מה הוא! צועדת אני כל היום, עם מחרשה אחרי,
והייצור הזה הולך על יד ראשי, ומושך אותי ברתמות – כאילו אינני יודעת ללכת לבד! מה
עושה הוא כל הזמן? במקום לדבר כמו בן אדם רגיל, מדבר הוא בלשון זרה – תאריכים,
עובדות, גורמים, תוצאות וכדומה. אל מי הוא נואם, אינני יודעת, אלי? אל המחרשה? אל
האמריקאי ההולך מאחורי המחרשה?
קלצ'קה (היודעת הרבה על העולם) אומרת לי שלשפה הזאת קוראים היסטוריה. מה
אעשה אם יתן לי הוראות בהיסטוריה במקום בעברית?
פעם אמר לי הייצור הזה שטוב לי לגור במשק דתי, כי אחרת הייתי עובדת שבעה
ימים בשבוע. כאילו לא ידעתי את זה! קלצ'קה מוסיפה לספר שבכל זאת יש לי מזל שלא
מעבידים אותי בשבת. כיצד? נוהגים ביבנה, מספרת קלצ'קה, להעביד בחדר האוכל בשבתות
ובחגים את כל החברים שלא עבדו בסדר בימות השבוע. זה העונש שהם מקבלים.
אני דווקא מעדיפה לעבוד בחדר האוכל יותר מאשר בחוץ. בשבילי זה לא עונש –
בכלל לא, שהרי אפשר לאכול שם! אולי תתנו גם לי את ההזדמנות לעבוד בחדר אוכל, או
לפחות במטבח? ועוד דבר – קלצ'קה מספרת, שהיא ראתה במו עיניה, איך בשבת חברים
מושכים עגלות בחדר האוכל. אם כן, מדוע אין הם יכולים למשוך במחרשות בימות החול?
מדוע זה כן וזה לא?
דבר אחרון – אני מזדקנת.באם הרגשתם זאת כבר? אם כן, חברים, התחשבו נא בזה.
אני מתעייפת מהר מדי. אל תצעקו עלי, ואל תרביצו לי כשאינני יכולה להמשיך. לפעמים,
באמת, אני מרגישה כאילו הפסיעה הבאה תהיה האחרונה שלי!
ואולי מישהו יבוא לפעמים לתת לי קצת גזר?
תודה!
אילה (הפרדה השחורה) |
