מבית, י"א שבט, 18.1.2008
תבנית נוף
גינתו
אשר גור אריה
המשורר שאול טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא תבנית נוף
מולדתו". ואני, בהשראת אותה אמרה אומר על אבא, כי הוא תבנית נוף גינתו.
וכשאני אומר "גינתו", הכוונה כמובן לכלל שטחי הנוי של קבוצת יבנה. במשך
כ- 50 שנה, אבא קשר את גופו ונשמתו לענף הנוי. חרש, זרע, שתל, השקה, גזם, כיסח
וטיפח כל פינה וכל שביל. והוא עשה זאת באמצעים של אז. הבה ניזכר לרגע במה מודבר.
לחרוש, הוא חרש עם הסוסה, שלא פעם גם בעטה. לכסח, הוא כיסח עם מכסחת שהיה צריך
לדחוף אותה. להשקות, לא צינורות פלסטיק ולא טפטוף אוטומטי עמדו אז לרשותו. צינורות
ברזל כבדים שהעביר ממקום למקום, בכל שעות היום ובעיקר בסיבובי הלילה, כאילו היתה
זו תורנות חליבה שנמשכה לאורך כל חודשי הקיץ. בתנאי עבודה כאלה, מי באמת רצה לעבוד
בענף הנוי? הצוות היה מצומצם, והעול על כתפיו של אבא היה כבד. אך אבא לא התלונן.
הוא ראה בענף לא רק מקום עבודה, אלא מקור של הנאה והתרוממות נפש. וכך הוא חש עד
היום.
לא פעם הבחנתי באבא, כאשר הוא מתבונן בדשא ירוק ורענן, המוקף בעצים
ופרחים, ובזוויות עיניו דמעות. עד כדי כך היה מתרגש. התמונה שכל חבר זוכר וכנראה
גם לא ישכח, היא, כיצד אבא רוכן על ברכיו, נצמד לאדמה, ועם ידיו המחוספסות תולש
עשבים ומביא מזור לפרחים. תמונה זו חזרה על עצמה מידי יום ביומו. רק המקום והפינה
היו משתנים.
התרומה הגדולה ביותר שאבא תרם לנוי, בנוסף לכל הנאמר, היתה האהבה לענף,
השמירה עליו, והיכולת למצוא בו ערך מוסף גבוה. כל אלו באמת הביאו לכניסה של דור
צעיר לנוי, אשר ידע גם לחדש, גם לייעל, ובעיקר לאהוב ולהעריך את אשר עשו קודמיו.
שמואל גור אריה |
