מבית, י"א שבט , 18.1.2008
שיחה לט"ו
בשבט
- בוקר טוב לך
קטני.
- מה אתה מתנשא?
בגלל גובהך הרב? או שמא רוחבך?
- סלח לי, לא
התכוונתי להעליב אותך, הלא אתה וותיק ממני...
- נכון! אני
מהראשונים, אבל גם אתה כבר די עתיק... ואולי אפילו יותר ממני.
- טוב, לא נחזור
לוויכוח הישן. בוא תראה איזה יום יפה: השמים כחולים ורק מעט עננים פה ושם.
- נכון, השמיים
כחולים, אך השמש קרה ואינה מגיעה לפינותי החשוכות.
- תראה, שם הרחק
אני רואה את הים. מעליו ענני גשם. אולי עוד נזכה השנה למטח רטוב ומרווה.
- אני לא יכול
לראות כלום. פעם היו דלתותי פרוצות וראיתי אנשים הולכים, רוכבים על אופניים,
וגם קלנועיות עברו על פני. אז חשבתי שאני מסכן. גילי המופלג ניכר במראי, כבר
לא היה לי כח לעמוד וכולם חשבו שעוד מעט קט יגיע סופי, ואני פחדתי שהגשמים
וסערות החורף יגמרו איתי.
- כן, אני זוכר
את אותם הימים. גם אני עברתי אז תקופה קשה. את מחלפותי קיצצו ביד רמה ומראי
היה – שלא נדע...
- אבל עכשיו,
תראה אותך, רגליך כבסיס איתן באדמה ואתה רם ומתנשא, רואה נוף ים והרים.
אתה בשיא תפארתך ואני, עומד בוש במראי המחודש. פעם יכולתי להתפאר ולומר –
אני קשיש! החריצים שנחרצו עם השנים רק הוסיפו לתפארת הזקנים שלי. והתוכן שהיה בי –
כולו עתיק ומתפורר כמוני... אך יום אחד באו והפתיעו אותי במראה החדש, הלבן
המסנוור. כובע חדש הלבישו לי, הבטיחו לי הרים וגבעות ו-סגרו אותי. ושוב איני יכול
לראות את חברי העוברים על ידי.
- אוף, איזה
בכיין אתה! אל תדאג, עוד מעט יבואו אלי אורחי ט"ו בשבט, כל שנה הם
נזכרים בי ובחשיבותי הרבה במקום הזה. גם אליך יבוא...
- מה פתאום? אלי
איש אינו בא. אני סתם עומד ומתגעגע לימים הטובים ההם... הייתי רוצה...הייתי
רוצה... אני כל כך עייף... אולי מחר יהיה יותר טוב...
עברה בפרגולה החדשה, הקשיבה ורשמה את שיחת האיקליפטוס ובית 4.
יהודית עוזרי |
