לשם מצות מצווה
רעד של התרגשות ושל נחיתה מן המלגזה עבר
בו, לקול לחישת האש ופצפוץ העצים הוא ניעור לחיים וענן אדיר של חלודה ואמונה, פיח
וסירחון עלה מפאתי אולם האירועים וכיסה את שמי הקבוצה. חרדונים וחתולים נסו בבהלה,
חברים, כלבים ואבירי איכות הסביבה זקפו את חוטמם וניסו לאכן את הריח החדש ישן
שאינו ריחו של בית הבד ולא של מנגל הקציצות.
גם ל"ג בעומר עדיין רחוק. מאחר והיה מובטל כבר שמונה שנים, היטלטל
ממקום למקום וראה בעיניו הכלות איך נותק הקשר שבין אש לבין מצות, זו פרצה בצהרי
שבת חורפית אחת וכילתה את התפוחייה שלידה עמד, ואלו הגיעו ארוזות ומוכנות מבתי
חרושת אי שם,
כבר לא חשב ששעתו תגיע .
גם
אולם האירועים שכבר אין חוגגין בו חתונות וברי מצווה, חשב שרק מנה גדושה של
אלכוהול יכולה להפיח שמחה והתלהבות בין כתליו, וגם הוא לא ראה קהל עצום שכזה מאז
מועצת החינוך של התנועה. אבל, לפעמים זיכרון שכבר נמוג מהלב ומהראש נשאר בידיים
ובכלים.
מערוכים
ורדלרים התגלגלו בחדווה, ניירות חומים נפרסו ונגללו, סינרים, כובעים וכפפות נלבשו
ונזרקו לאשפה . בידיים זקנות שכבר רידדו בצק באירופה ובאפריקה, באמריקה ובירושלים,
נמסכה לפתע עוצמה חדשה, ונמהלה בעצמת ידיים צעירות מאוסטרליה, מבית ספר מהשיכונים
ומבתי הילדים. קמטים נתיישרו, ורידים נתבלטו ממאמץ, ואוזניים חירשות למחצה שמעו
מוסיקה, מערוכים נופלים וקריאה ספונטנית "לא להרים".
לרגע
אחד הרים את ראשו וחייך גם הקיבוץ ההוא, מהאגדות, זה שבו כולם נותנים כפי יכולתם,
זה שבו שמחת העשייה והיצירה צועדת יד ביד עם שמחת היחד, "איש לרעהו יעזורו,
ולאחיו יאמר חזק" ומעל שתיהן מרחפת השמחה הגדולה להיות במצווה תמיד.
יואב בית-אריה |
