25/7/2008
החתונה הראשונה
בקבוצת יבנה
בי"ח באלול תש"ב (1942) חגגו את החתונה הראשונה ביבנה – או בעצם
את שתי החתונות הראשונות! לצורכי חיסכון התחתנו במזל טוב שני זוגות בו ביום, אחד
אחרי השני: שולמית ומאיר בר שלום, והדסה ואלי בוכאסטר.
קצת היסטוריה
שולמית מספרת שהזוג רצה בעצם להתחתן כבר מזמן, עוד ברודגס. אך מאיר
ז"ל נשלח ליבנה ללמוד להיות טרקטוריסט ("בערך כמו דוקטורט"), והם
נאלצו לחכות עד ששולמית הגיעה ליבנה. במשך אותה תקופה כמעט ולא שמרו על קשר –
נסיעות היו נדירות, טלפונים לא היו, וגם לא כתבו מכתבים ("ובכל זאת נשארנו
ביחד").
הזוג נפגש לראשונה בהכשרה בהולנד, והפליג ארצה באותה אוניה, "דורה ",במסגרת עלייה
ב' – הפלגה של ששה שבועות. הם הגיעו ביחד, כזוג חברים, ישר לרודגס, בקיץ 1939,
שבועיים לפני פרוץ המלחמה. שולמית הכירה מספר אנשי רודגס עוד מברלין, שם היתה
פעילה בתנועות הנוער של הציונות הדתית, ברית שלום ובח"ד. למאיר לא היו
תוכניות אחרות, והוא התלווה אליה לרודגס.
ליבנה הגיעה שולמית ב- 1942, כשהתחילו להעביר לכאן את המשפחות, מכיוון
שהיא היתה גננת, והיו זקוקים לה פה. הגברים הגיעו לפני המשפחות. הם היו עובדים
בשדות הקיבוץ, אך חוזרים לישון כל לילה בגן יבנה, מכיוון שכאן לא היה תנאים
למגורים.
ואיך התנהלו החתונות בימים ההם?
מסדר הקידושין בחתונה היה השוחט מגן יבנה –
היישוב הקרוב והסידור הנוח ביותר. שמלת הכלולות תפרו לה פה, מבד משי בצבע
קרם. את הבד קנה לה אחיה בחו"ל, והיא שמרה אותו לאירוע הזה ("שמלה לא
ארוכה"). כ"הינומה" שימשה כילה (רשת בד) נגד יתושים, שמיד אחרי
הטכס העבירה להדסה. מסדר הקידושין התעקש שהכלה תעמוד מתחת לחופה עם כיסוי ראש,
ותפרו לה איזו מטפחת מאותו הבד שבו השתמשו לתפירת מטפחות לעובדות המטבח. המטפחת
היתה כל כך לא מחמיאה, שמיד לאחר החופה, מאיר ביקש שתוריד אותה. לשמחתה, הוא אף
פעם לא דרש ממנה שתלך עם כיסוי ראש ("מזל שהמטפחת הזאת היתה כל כך לא
יפה").
האורחים שהגיעו היו בני משפחה, מספר לא גדול במיוחד. מה בקשר להזמנות?
שולמית צוחקת. לא היה דבר כזה. היא כתבה גלויות שבהן הזמינה את האורחים. אפילו
לטלפן היא לא יכלה, כי לרוב האנשים לא היו בכלל טלפונים. שולמית עלתה לארץ כשהשאירה
מאחור את אמה, שלא זכתה לעלות ארצה,
ונספתה בשואה. (למרבה האירוניה, אמה ביקרה בארץ שנה קודם, ורודגס מאוד לא מצאה חן
בעיניה!). שולמית מציינת את מסירותה של לנה נחליאל ז"ל, שטיפלה בה
ודאגה לה ממש כמו אימא.
סעודת המצווה התקיימה בצריף ששימש כחדר האוכל.
ע"מ להוסיף חיסכון לחיסכון, צרפו לשתי החתונות מסיבת סיום לחברת נוער שסיימה
שנה ביבנה. והתפריט? "מי זוכר – כנראה קציצות או נקניק". כנהוג באירועים
חגיגיים דאז. שולמית זוכרת ששרו לה שיר בעזרת "תזמורת" בקבוקים. צילום
יש לה רק אחד, שבו אפשר בקושי לזהות את הדמויות.
היה "ירח דבש"? קיבלו כמה ימי חופש. שולמית זוכרת שאחיה,
שגר בירושלים ועבד בדואר ביחד עם ערבים, הוזמן ע"י אחד מהם לבקר אותו בשכם.
הוא צירף לביקור את שולמית ומאיר, להפתעת המארח. "מה שהיה טוב, לא היינו
צריכים לשלם את הנסיעה, כי אחי שילם". גם טיילו באזור כמובן, ולנו אצל קרובים
בצפון.
למה התקיימה החתונה דווקא באלול? חיכו עד תקופת
הקציר, כדי שאפשר יהיה לבנות בתי קש למגורים. הצרה היתה שבאותו חורף התחיל גשם
זלעפות כבר בשמחת תורה. הכל נרטב והזוג הצעיר עבר לגור באופן זמני במקלחת
הציבורית, לשם סחבו דרך הבוץ את המיטות. לאחר מכן גרו ב"ליפט" בקצה
המחנה, ומשם עברו לחדר בבית רגיל. שולמית: "האמת היא שהעדפתי את הליפט".
שם לא היו צריכים לשמוע את השכנים דרך הקירות הדקים, והיתה יותר פרטיות.
החיים בימים הראשונים היו לא קלים, אך היבנאים היו קבוצת צעירים עם חזון,
והתמודדו עם כל הקשיים. שולמית גאה בהצלחת הקיבוץ, ומצטערת שאמה לא זכתה לראות
שהבחירה של בתה לא היתה טעות.
שמעה ורשמה: מרים שליסלברג
|
