"מבית" י"ד תשרי תשס"ז, 6/10/2006
הסוכה כמקום
ה"ביחד" המשפחתי
הסוכה הראשונה שאני זוכר היתה בגודל 3 על 3 מטרים והיתה עשויה מבדים שונים
מדופן לדופן.
למעלה, בתור קרשים, היו סנדות שהונחו שתי וערב בכדי לשאת עליהם את משקל
הסכך, שהיה מורכב מענפי ברוש שהשירו את עליהם ואת תפרחתם לתוך המרק, ושאר המאכלים
שמשכו אליהם גם אוסף בלתי נגמר של ברחשים שנשאבו לאור מנורת הליבון התלויה במרכז.
בתוך הסוכה נדחסנו כולנו, הילדים, ההורים והסבתות לקיים בשמחה את מצוות
"לשבת בסוכה", ובתוכה היתה גם מיטתו של אבא שנשאר לישון בסוכה והתעורר
בבוקר עם חתולים שהצטרפו אליו לשנת הלילה. במשך השנים צירפנו עוד ועוד חלקים
והסוכה גדלה והכילה גם את הנכדים והאורחים.
הפטיש עבר מרשות אבא לרשות הילדים ואלה התחרו על עומק התקיעה, חרשים
לתחנוניו של אבינו שמפציר בנו להפסיק בטענה שזאת סוכת ארעי ולא מבנה של קבע. הוא
גם הזכיר לנו שאחרי סוכות צריך לשלוף את היתדות החוצה. בתוך הבדים שהקיפו את הסוכה
נפערו חלונות. אחרי שנים רבות החליפו הדקלים את ברושים, נוספו מנורות, פלטות
חימום, והסוכה נדדה מזרחה לשטח פנוי ונרחב יותר.
עוגיות הקצף (שאותן הכינה אמא בהתחלה בתנור המאפיה של הקיבוץ ואחר כך
ב"נגלות" אין סופיות בתנור שבבית) המתיקו למחזורים רבים של מבקרי סוכות
את החג. הדקלים שהעמיד אבא סביב, שרשראות הנייר הצבעוניות והקישוטים שכל בעל
כישרון שהצטרף למשפחה נאלץ ליצור ולשפר משנה לשנה בין יום כיפורים לסוכות (לאחר
סוכות גשום במיוחד גם צופו בניילון) איפשרו לנו לשאול את אוכלי הממתקים "נכון
שזאת הסוכה הכי יפה בקיבוץ?".
מעל הכל זכורה לי הסוכה כמקום ה"ביחד" המשפחתי, השמחה השלמה
שמצרפת את שמחת החג לשמחת המפגש של המשפחה ההולכת וגדלה.
יובל נחליאל |
