14/3/1998
הסַפָּר
היום היה אצלי הספר. פעם אני הייתי הולך אליו, כיום אני כבר במעמד כזה
שהוא בא אלי. זה לא כל כך מעמד, זה יותר מיושב, אבל אין דבר אני אסיר תודה. גם הוא
מרוצה כי אצלי הוא רושם שלושה תורים, פעם עבור השיער, פעם עבור הזקן ופעם שכר
הליכה. מגיע לו. הפתגם אומר: זה נהנה וזה חסר...שערות!
לא שאני גנדרן, כבר מזמן הפסקתי להסתכל במראה אבל הספר לא מוותר, זה חלק
מההופעה שלו בסוף הטקס, כמו קוסם הוא שולף את המראה העגולה שלו ומראה לי גם
מקדימה, גם מאחור מה שלום הקרחת.
עד עכשיו דיברנו על קרחת, מעכשיו נדבר על הזקן. לא שאני מתפאר אבל אני
מאוד גאה על הזקן שלי. כשבאתי לארץ, ישר מבין הגויים, הבאתי אתי סבון גילוח ותער,
כמו שהייתי רגיל. מהר מאוד הרגשתי שכאן בקיבוץ דתי זה לא ילך. מילא, אוכל כשר לא
היה בעיה, אבל הגילוח במשעי – ממש עינוי. אפילו רק פעם ?????????????????????????????????במו-ידיך
מרחת את זה מתחת לאף.
זה שלב א', ואז הגיע שלב ב'. כאשר המשחה התייבשה לך על הלחיים היית חייב
להרטיב על-מנת שתישאר דביקה וגמישה. ואז זה התחיל לבעור.
העיקרון של ה"משעי" אפשר להשוות אותו למנוע עם בעירה פנימית. עד
ששערות הזקן לא נשרפו לך מהפרצוף לא יצאת נקי.
הגבול בין הלחיים הנקיות והפנים השרופות והכואבות היה דק מאוד ואני לא כל
כך הצלחתי. כנראה שלהצלחת הטקס הייתה דרושה נפש יהודייה ועיון בעיתון
"הצופה" ואני הייתי חסר את שתי התכונות הללו.
מצאתי לי פתרון לעקוף את בעיות הגילוח. פשוט השארתי זקן. עכשיו זה טכסיס
שכל בחור ישיבה נוקט לפני הגיוס, אבל בשנים הראשונות אחרי קום המדינה זה היה צעד
ממש נועז.
ואני בייאושי ובלחיים בוערות התחלתי לגדל זקן. זה הצליח מעל ומעבר למשוער
ותוך זמן קצר יכולתי להתפאר בזקן עבות ושפם לתפארת, הכל בצבע ג'ינג'י אופנתי.
מה עוד, גידלתי את שערותיי פרא כמו היפי אמיתי, ולא נכנעתי להפצרותיה של
אשתי כי הרי אני רווק.
הדברים הגיעו לאבסורד כזה שכאשר הגיע אורח למשק הצביעו עלי והסבירו שאני
הרב של הקיבוץ.
זה אני וזה זקני. עכשיו כבר נזרקה בו שיבה וגם מידותיו יותר צנועות.
בהולנד יש לזה כינוי: "זקן של סַפָּנים".הספר מאוד מתאמץ ואני אסיר תודה
וגם מפטפט אתו ביידיש וזה כבר לא קורה כל-כך הרבה בזמן האחרון. כתב שמעון תדהר בהשראת ראובן קרמר |
