"מבית"
כ"א מרחשוון תשנ"ח
יש לי גלגלים
מרים שליסלברג
בראשית לא היו אופניים.
הקיבוץ היה קטן ועני, וגם לא היו שבילים שעליהם אפשר היה לרכב. מה עשו?
הלכו ברגל.
לאט לאט הקיבוץ התרחב. גם סללו שבילים. והיו כמה אנשים, מאושרים ויחידי
סגולה, שהיו בעלי אופניים. זה היה "לוקסוס".
הקיבוץ התרחב והתעשר קצת והחליטו שכל משפחה בקיבוץ זכאית לקבל זוג
אופניים. וכולם היו מאושרים ובנו מתקני חנייה לאופניים.
הקיבוץ התרחב עוד יותר וזוג אופניים למשפחה לא הספיק. החליטו של חבר יקבל
זוג אופניים ובנו עוד מתקני חנייה. והכל היה מסודר וכולם היו מאושרים.
ואז התחילו הילדים לבקש גם הם אופניים. הם קיבלו תלת-אופן, ואחר-כך
אופניים עם גלגלי-עזר. ובסוף, אופניים גדולים לבר/בת מצווה. עד שלכל נפש בקיבוץ
היה זוג אופניים. בנו עוד מתקנים לאופניים, והתחיל להיות צפוף. אבל הסתדרו.
ואז התחילו כמה חברים להזדקן, וכבר לא יכלו לרכב על אופניים, קנו להם
תלת-אופן גדול ורחב. ולא היה מקום במתקני החנייה. אבל הסתדרו. לאט לאט כוד ועוד
חברים היו זקוקים לתלת-אופן. אבל זה לא הכל. היו חברים עוד יותר זקנים, או קצת
חולים, והם קיבלו רכב חדש גדול ורחב: קלנועית!
ובינתיים התחילה עוד תופעה חדשה. "הלנה משפחתית". הכביסה של
הילדים הגיעה הביתה. ואז כל הנשים התקינו לאופניהן סלים גדולים ורחבים שבהם העמיסו
את הכל.
ועכשיו כבר לא היה בכלל מקום במתקני החנייה. וכל החברים וכל הילדים הפסיקו
לחפש מקומות חנייה. הם העמידו (והילדים השכיבו) את אופניהם בכל מקום שאליו הגיעו –
ובמיוחד בכניסה לחדר האוכל.
המצב היה בלתי נסבל. חברים רעבים התקשו להיכנס לחדר-האוכל.
ואז באה הישועה. בנו משטח חדש לפני חדר-האוכל, ובאותו זמן הוסיפו עוד הרבה
מקומות חנייה מסודרים ורחבים. ועכשיו...
בעלי הקלנועיות מאוד מרוצים מפסי החנייה הלבנים בכניסה, שעוזרים להם לחנות
במקום מאוד נוח! אך ילדים ומבוגרים המתקשים בהליכה אינם מוצאים עמדות הקרובות דיים
לחדר-האוכל, והם חונים ברחבת הכניסה.
ומ"קול השבוע" נמסר: "לכל אותם שבמצח נחושה ממשיכים להחנות
אופניים וקלנועיות במרכזה של הרחבה בלי כל התחשבות בזולת ובעשרות עמדות החנייה
העומדות ריקם בבושת פנים. ממקורות מוסמכים נמסר לכתבנו לענייני תחבורה כי בעתיד
יינקטו צעדים שמעתיים כלפי אותם מפירי חוק וסדר".
והשלב הבא: סנדול? |
