ידיעות יבנה 5/7/1961
אני והמעדר
מישהו מטלטלני בעדינות, ושוב – בפחות עדינות, מישהו דוחף אותי, האם עלי
לקום? עדיין חושך בחוץ.... בכן אני קמה.
וכך הדבר מדי בוקר כשהשעון מורה 5.00. אני עובדת בשדה וכיון שהעבודה
מתחילה ב- 6.00 על החבר המעיר – תפקיד שאיש מאתנו אינו אסיר תודה לו – עליו
להעירני מדי בוקר. אני גולשת למכנסים המכוסים בוץ ומושכת עלי את החולצה ואז בא
תורם של הנעלים הגבוהות שאומרים שטובות הן לעבודה מעין זו. אני גוררת עצמי
לחדר-האוכל ושם אני מקבלת את ההוראות האחרונות באשר לסדר העבודה של היום. אותו זמן
מגיעים אף הפועלים השכירים מהישובים הסמוכים. מחוז חפצנו נקבע – ולתוך ג'יפ המיועד
ל- 4 נפשות במצב רגיל, נדחסים כ- 12 איש. אנו משאירים מאחורינו אבק פורח, וכעבור
שעה קלה מגיעים למחוז חפצנו.
אותן אשליות מרובות שהיו לי בנוגע לעבודה באוויר החופשי, נגוזו חיש קל.
לשווא חשבתי שהכל מוכן ועל העובדים רק להשגיח על המכונות. מהר מאד עמדתי על טעותי
(כשלאחר ימים מספר גבי כאב כולו והידיים המטופחות שלי – ידי עירוניסטים, איבדו את
צורתן הרגשתי עצמי כמעט כפועלת ממש).
מי אינו מכיר את העבודה בדילול כותנה או שתילת חזרת. הגוף כפוף רוב הזמן
והידיים מגיעות לקצה אצבעות הרגלים. לאחר ימים מספר של עבודה זו הייתי חוזרת הביתה
כשכל שריר ושריר בגופי כואב עד כדי עינויים. החזרת, פרפראות כה טעימים לרבים, היו
פחות אהודים, לו האוכלים היו צריכים לעשות את כל העבודה במו ידיהם. השתילה – היא
תורה שלמה, להקפיד על השורה הישרה, לכסות את השתילים באדמה וכו'. עבודה קשה הדורשת
דיוק רב.
אך אל יעלה על הדעת שהעבודה היא סיוט, יש בה אף מהמשמח ומהמבדר. כבת עיר
מאז ומתמיד אף פעם לא ניתנה לי ההזדמנות לעבוד 9 שעות רצופות, עבודה קשה בשדה. היו
אלה 9 שעות יפות ששכרן בצידן. וכשהתבוננתי בשורות המנוכשות מעל עשב בר, והן במלוא
פריחתן נתמלא לבי גאווה ביודעי שאף ידי היו בזאת.
תוך עבודה זו מתגלה לפני עולם נוסף ושונה – זה של השכירים שחלק ניכר מהם
צעירים מאד, ועל שכמם מוטלת כבר פרנסתה של משפחה מטופלת, ואם כי בבתי-ספר למדו מעט
מאד – ובערותם מפתיעה, הרי שבתורת החיים עולים הם עלינו בהרבה.
בימים הראשונים לעבודתי, עשיתי אתנחתות גדולות מזמן לזמן, כי כל גופי אמר
שירה ולא יכולתי לסרב לו. אך כשישבתי כך, האיצה בי אחת העובדות לקום ולהמשיך, כי
אמרה היא, הבוס מתקרב, ואין זה מן הדברים הנעימים לשמוע את קולו הגובר והולך.
ואמנם משעשע אף מבדר הדבר לראות כיצד מנסה הוא לדרבן את עובדיו, וכיצד הם מגיבים
על כך.
השעה מאוחרת ויום עבודה חדש מחכה.
דבורה שטיבר |
