מראה כהן

יצא לו זלמן גוטמן (בן טובים) לשירות בצבא הבריטי, ליחידה עורפית של משמר החופים בבסיס "בת גלים" בחיפה. שם פגש שני חברים טובים והביאם לרודגס: דוד קרויצר (אריאל) ויחיאל גרוס. שלושתם חלקו חדר רווקים בקבוצה וכונו "הזלמנים".

אבל לא זה הסיפור.                                           

בבסיס הצבאי היה קצין יהודי בשם מיג'ור כהן, שבינו ובין יהדותו לא היה ולא כלום, וציונות? ממש לא דיברה אליו. ניסיונות חבורת החיילים היהודים "לקרבו" לבית הכנסת עלו בתוהו. מבחינתו הוא קצין בריטי המשרת את הוד מלכותה בפלשתינה.

ואז היגיע יום הכיפורים.

תוך כדי תפילת מוסף בשלהי "סדר העבודה" עמד הציבור (הקטן) בפיוט "מראה כהן". החזן היה כמובן יחיאל. הניגון של אז על פי הנוסח שלו התחלק כך שהחזן מקריא בנעימה פסוק: "כאוהל הנמתח בדרי מעלה" תוך שהוא מותיר את קולו בצליל עליון, כמעין שאלה או תמיהה, והציבור כולו שואג למולו "מראה כהן". "כברקים היוצאים מזיו החיות" ועונים כולם "מראה כהן".

לפתע נפתחות הדלתות ואל תוך הקיטון הצפוף ששימש כבית כנסת נכנס המיג'ור בכבודו ובעצמו. בוקה ומבולקה: אחד נותן לו מחזור, שני מלבישו טלית ושלישי מנסה להדריכו באנגלית משובשת ברזי היום הקדוש. ואז שמים לב המתפללים שרק החזן בדבקותו הרבה, לא חש בהתפתחות הדרמתית. חמדו להם לצון, התארגנו יחדיו ובאחד הפסוקים כשיחיאל ניגן בקולו הזהב: "כשושנת גן בין החוחים" ענו אותו בקול גדול "מיג'ור כהן" .

יחיאל נרעד ונלפת ולא שכח את האירוע כל חייו. ולמה לא שכח? כי בכל שנה במהלך אותו פיוט היה דוד אריאל מתגנב אל שולי הבימה ולוחש לחישה רמה "מיג'ור כהן".

סיפור נהדר זה היה אובד ויורד לתהומות הנשייה, אלמלא נח חיות היה מרגיש באותה התגנבות יחידים של דוד. שהרי מי ישים לב לדבר שקורה במשך מספר שניות פעם אחת בשנה? רק בן של היסטוריון! שאל נח את דוד לפשר ההתגנבות וקיבל את הסיפור שקראתם.

כשנח סיפר לי את הסיפור הבטחתי, שלא אתן למעשה נפלא שכזה להישכח. ראשית חכמה הלכתי לזלמן ושאלתיו "מי זה מיג'ור כהן". מתוך החיוך שנתפשט מעיניו ועד קצה זקנו הבנתי, שאכן יש סיפור!

והריהו לפניכם.

                                                                                                                        יואב בית אריה