חולץ
מגפיים
בחורף,
הבוץ של יבנה היה משהו שאיני יודע אם קיים עוד משהו כזה בעולם. אדמה שחורה וטובענית,
שלפעמים היית שוקע בה בעומק של יותר מגובה המגפיים. הרחבה שלפני חדר-האוכל שדרכו עליה הרבה היתה דייסה שחורה. בימים ההם בכל
בית מסודר היה חולץ מגפיים, מתקן פשוט מעץ, קרש של 30 על 12 חתוך בצורת V . כשאדם מגיע הביתה הוא היה חולץ את המגפיים בחוץ ונועל נעלי בית.
החליצה היתה פשוטה, עומדים על החולץ עם רגל ימין ומכניסים את מגף שמאל ל- V
ומושכים את הרגל החוצה, ואז מחפשים על החולץ פינה קטנה שאינה מבוצבצת,
כדי לעמוד עליה עם הגרב ולחלוץ את המגף השני. ולמה אני נזכר בחולץ בקשר לארון הספרים?
פשוט, פעם החלטתי שהחולץ נראה כמו ראש של חמור, כששני השפיצים הם האוזניים, ציירתי
עליו שתי עיניים גדולות ומשהו שדומה לפה ואף, ויחד עם בניה תלינו את זה במרכז הארון
על אחד המדפים. יצאנו בריצה מהחדר ואמרנו לנעמי שיש בבית שלנו חמור. משכנו אותה בכוח לראות, ומיד "ברחנו", שלושתנו. נעמי לא הסכימה להיכנס לבית עד שאמא הגיעה,
ושכנעה אותה שאפשר להיכנס. אמא כעסה עלי מאד מאד ודאגה שנעמי תשמע אותה אומרת לי להבטיח, שאף פעם אני לא אעשה "דברים כאלה".
מתוך זכרונותיו של אברהם ימיני |
