היורה שמע נא
החורף: רקדנו עם "היורה שמע-נא רד מהר הגנה..."
ובהמשך כשהתחיל הבוץ נסגרנו לשבועות ארוכים בבית הילדים. פרסו מחצלות על הרצפה הקרה
ואנחנו עם לאה שורדים ומסוגרים עם "זלמן הגדול וזלמן הקטן".... שיר היקינטון...
ועל "הר העצמון" שהיה בו קר מאוד. חווינו את סיפור אניית המעפילים וחברים
חדשים שבאו "בלתי לגאליים". לילה אחד העירו אותנו כשחזרו משוחררי המעצר בקפריסין
(אבא שלי חזר עם זקן ומשקפיים שבורים...). לילה אחד לאה באה עם כל "הנוער של שטראוס",
כולם רוקדים בסערה ואנחנו בפיז'מות על הכתפיים – עם ישראל חי! (כ"ט בנובמבר –
1947).
"החברים" ובחורים "מהנוער" התגייסו
בימי גשם בארבע אחר הצהריים "לסחוב ילדים" על הגב בבוץ ובגשם לחדרי ההורים.
הבוץ היה מבחן כוח רציני מדי, לרוב ההורים.
(כל הדרכים חרוצות בגלגלי העגלות ורגלי הפרידות והמגפיים "תקועות" עד יאוש...).
יורם זמוש – מתוך
"לאה כהן – זכרונות מיתולוגיים" |
