רודי הרץ "מבית" תשמ"ז 7/11/1986 גנרל בוץ גנרל בוץ נוצח ובמקום שישתלט עלינו,
השתלטנו אנחנו עליו. היום הוא נחלת ההיסטוריה,
אך גם היסטוריה כדאי לדעת, לדור החדש הגדל
ביבנה, ולשם כך הועלו השורות האלה על הכתב. קפיצה לים סוער..
ראשית צעדינו בהתיישבות הייתה מעין קפיצה לים סוער, כאשר הניסיון הכשיר אותנו לכל היותר לשחייה באגם רוגע. מהרגע הראשון מצאנו את עצמנו מול ים של בעיות שכמותן לא הכרנו והיה עלינו להתמודד איתן. כל כוחותינו המשותפים היו דרושים כדי להחזיק את הראש מעל פני המים.
לא דומה החזקת כמה ענפי משק עזר, שהיינו רגילים בהם, לניהול ופיתוח משק חקלאי גדול. לא דומה מחנה עבודה שהקמנו בפתח-תקווה, לתכנון יישוב קבע גדול. כל צעד שנעשה בשטח חייב ראיית "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכל צעד היה צריך להיעשות תוך מחסור משווע בניסיון ואמצעים.
לא הייתה משבצת, אלא חלקות מפוזרות ומרוחקות אחת מחברתה ומהשטח המיועד ליישוב. ריכוז הקרקעות, שבלעדיו אי אפשר לפתח משק חקלאי, היה חזון שיכול היה להתגשם רק צעד אחר צעד, במשך תקופה ארוכה שאין לה גבול, ותוך הפעלת כשרונות דיפלומטיים כלפי שכנינו הערביים מחד, וכלפי קק"ל מאידך.
נחפרה באר א', מופעלת בדיזל, כי חשמל טרם הגיע אלינו. הבאר הפיקה 60 ממ"ק לשעה. כיצד לנצל את האוצר הזה, כיצד משקים, כיצד מפתחים מקורות מים נוספים כאשר הפוטנציאל ההידרולוגי של האיזור טרם ידוע ונחקר? איש לא העז לחשוב על משק אינטנסיבי מלא…
הקשר עם המוסדות המיישבים, הסוכנות, קק"ל והמרכז החקלאי, הוא פרק חדש הדורש לימוד. היה עלינו להתחרות עם שאר ההתיישבות על המשאבים המוגבלים, בעוד המוסדות נשלטו על ידי ההסתדרות ואילו "הפועל המזרחי" היה עדיין בבחינת "אח חורג". מוסדות ממשלת א"י היו עוינים והיה עלינו להתחמק מהם ולהערים עליהם. גם ענייני שמירה היו חדשים בשבילנו וכן דרכי רכישת נשק בלתי לגאלי והעלמתו.
קליטת עלייה, חלקה לגאלית אך ברובה בלתי לגאלית, הייתה חיונית והטילה עול כספי כבד כי משרד קליטה לא היה קיים. אין מה לדבר על סבך העניינים הכלכליים והכספיים. הלירה להשקעות החיוניות ביותר לא הייתה בנמצא. הון חוזר היה חלום באספמיה. הפרוטה לקיום ולאיזון התקציב לא הייתה מצויה וגם ההורדה הקיצונית ברמת החיים לא הועילה.
אך הבעיה החמורה והמטרידה מכל הייתה הבוץ!
הייתה טמונה באדמה מתחת לרגלינו בגשמי שמיים מעל. אדמותינו הן אדומות חמר כבדות ועמוקות, שהן מצוינות לגידולים חקלאיים ואזורנו משופע בגשמי ברכה. אך שני הגורמים ביחד הם שיוצרים את הבוץ.
שלטונו הבלתי מעורער של הבוץ
הגשם הראשון הפך את האדמות לבוץ שחור ודביק. כשהאדמה הייתה רוויה היא נעשתה לביצה טובענית. הבוץ נדבק לרגלי אדם ובהמה בלי הבדל מין וגיל, ולגלגלי כל סוגי כלי הרכב והכלים החקלאיים. בקיצור, הוא קבע את שלטונו הבלתי מעורער על אורח חיינו, ונתן אותותיו המטרידים על חיי הפרט, החברה, החינוך, התרבות והמשק.
בפתח תקווה, ההליכה הייתה קשה בקיץ באדמות החול, אבל נוחה בחורף. ביבנה היה הכל הפוך. בחורף כל צעד נעשה במאמץ בגלל הבוץ הסמיך, כל צעד נוסף הכפיל את המאמץ מפאת הבוץ המצטבר
בימינו, כשבאים ליישב נקודה חדשה, מכינים קודם כל את התשתית, דהיינו יישור וניקוז, הנחת צינורות המים והביוב, גם כבלי חשמל וטלפון. סוללים כביש גישה.
לעיתים אף מקדימים הקמת הדיור ובנייני הציבור לבואם של המתיישבים, אך המילה "תשתית" לא הייתה עדיין ידועה במילון השימושי שלנו. אולי הייתה מצויה במילון פילוסופי, אך מי עסק בפילוסופיה?
ביבנה הגענו למרחב ריק לחלוטין, המתיישבים קדמו לתשתית. המקום שנועד להקמת היישוב - בלשון הימים ההם: "המחנה" - השתרע על כ- 300 דונם, כגודל השטחים החקלאיים שעמדו לרשותנו בפתח-תקווה. הצד המערבי היה מיועד למגורי בני אדם. הצד המזרחי - למשק החי ולמחסנים. בשטח נרחב זה פוזרו המבנים והמתקנים - אוהלים, צריפים, ליפטים, בתי ילדים, חדר אוכל, מחסנים, לולים ורפת. הכל במקומו כפי שקבע התכנון של האדריכל קאופמן - אבי מתכנני ההתיישבות. לפיכך נוצרו מרחקים עצומים בין אזור המגורים, הילדים והשירותים. המרחקים עתידים היו להתמלא, אך בינתיים נוצלו לגידולים חקלאיים. מרחקים אלה נעשו בימי הבוץ לסיוט.
הבוץ הנדבק בנעליים הוסיף להן משקל.
לפני כניסה למגורים, לבתי ילדים, למחסן ולמקלחת היה צריך לחלוץ אותן. לא הייתה זאת פעולה פשוטה כל עיקר כי הבוץ כיסה אותן בשכבה עבה מכל עבר וגם השרוכים היו
חבויים.
לחדר האוכל נכנסו כל החברים שלוש פעמים ביום. כאן אי אפר היה לקיים את הפרוצדורה הזאת, לכן נכנסו נעולים. הרצפה רופדה בכל יום מחדש בשכבה של עץ מהנגרייה. לפני חדר האוכל הותקנה שוקת ולידה מבחר שפכטלים שונים ומשונים לשם הורדת הבוץ הגס. היתר התערבב בתוך השבבים ויצר שכבה דביקה, שחורה ואחידה, שהיה צורך להוציאה כל יום בעבודה מפרכת.
שירותים סניטריים וגם ברזי מים לא היו במגורים, כמובן לא באוהלים ובליפטים, אבל גם לא בבתי הסוכנות. הם הותקנו בשני מקומות פחות או יותר מרכזיים, אי שם בשטח. המקלחת המשותפת נעשתה בימים אלה למרכז חברתי ראשון במעלה, מקום לאינפורמציה ולהחלפת דעות על כל העניינים שעמדו ברום עולמם של החברים. אולם הבעיה הגדולה הייתה לצאת בלילה הגשום דרך הבוץ ובלי תאורה לבית-שימוש הציבורי ובחזרה. היה זה כל פעם מאבק איתנים בין הרצון להישאר במיטה החמה ובין הצרכים הפיזיולוגיים, אך כמובן אלה האחרונים ניצחו תמיד.
המבנים הטובים ביותר היו בתי הילדים. רובם היו אפילו מחוממים בתנורי נפט. אך הם היו מרוחקים אלה מאלה ובודאי מאזור המגורים של החברים. להביא ילדים אחרי הצוהריים הביתה ולהחזירם לפנות ערב, הפך למבצע מסובך ומשולב שדרש תיאום מלא בין האב, האם והמטפלת. האב דשדש דרכו אל בית הילדים, חיכה ליד הדלת למטפלת, הרכיב את הצאצא על שכמו, ועטף אותו היטב בשמיכה או בשק. בפתח דירתו (צריף, ליפט וכד') ציפתה הרעיה, הורידה את הבן או הבת כדי שהאב לא ילכלך את הרצפה בבוץ שעל נעליו. האב המשיך את דרכו לבית ילדים אחר, על מנת להביא את השני וחוזר חלילה השלישי. עד שכל המשפחה הייתה מרוכזת בקן המשפחה, הגיע כבר הזמן להחזיר את הראשון.
המצב הוקל במקצת כשגילינו במחנות הצבא הבריטי החצי ריקים, שבהם יש שבילים מורכבים מפלטות בטון. התגברנו על נקיפות מצפוננו באשר לחבלה במאמץ המלחמתי, פרקנו אותם, והתקנו מהם שבילי דילוג במקומות שונים במחנה, שם הם שרתו אותנו עוד זמן רב אחרי המלחמה. מובן שחיי חברה, שיעורים, פעולות תרבות וכו' פסקו כמעט בימי שלטון הבוץ. רק מעטים העזו לחזור בערבים לחדר האוכל שבו הוצב הרדיו היחיד, כדי לשמוע חדשות משדות קרב, או אפילו קונצרט. התפילות בציבור קוימו צמוד לארוחות כדי לחסוך הליכות מכבידות, וממילא חדר האוכל שימש גם כבית כנסת.
יולדות, נוסעים וסחורות
על אף התנאים האלה, מצב הבריאות של הבוגרים והילדים נשאר תקין וארבעת חדרי החולים הספיקו לקלוט את החולים בשעת הצורך. בעיה מיוחדת הייתה הסעת החברות לרחובות, כשהגיע זמנן ללדת. הן הרי לא יכלו להסתכן בגלל ניתוק התחבורה עקב הבוץ. לכן נסעו שבוע לפני המועד הצפוי לרחובות, שם היו אורחות אצל משפחת בלייכר, שטיפלה בהן בנאמנות.
אבל כיצד הסתדרה התחבורה בדרך כלל?
כדי להגיע אל מחוץ למקום היה צורך ללכת לגן-יבנה, משם נסע פעמיים ביום אוטובוס של דרום-יהודה, דרך גדרה ורחובות לתל-אביב. המרחק לגן-יבנה לא השתנה עד היום - כחצי שעה בצעידה נמרצת. אך בימי הבוץ נדרשה הליכה של שעה טובה ומאמץ פיזי גדול והגענו לשם שטופי זיעה. קרה גם לא אחת שהואדי בינינו ובין גן-יבנה גאה מזרם מים חזק והיה בלתי עביר והחברים חזרו על עקבותיהם וציפו לשיפור מזג האוויר, במשך יומיים ואף שבוע. כשזה קרה לחוזר מנסיעת חוץ, היה עליו לחזור לגן-יבנה ולבקש לינת לילה אצל משפחת פרבר. מזכיר החוץ, הגזבר, מרכז הקניות או סתם עובד ציבור בקיבוץ הדתי, ידעו מראש שהם יכולים לחזור הביתה פעמיים בשבוע, לכן שכרנו להם חדר בתל-אביב.
בעיה יותר חמורה הייתה תנועת הסחורות, האספקה לאדם, לבהמה ולענפים. משאית וכמובן מכונית פרייבט או טנדר לא היו ברשותנו. ובעונת הגשמים אפילו לא היו יכולים להגיע בעונת הגשמים, כי הרי כביש גישה טרם נסלל. אפילו לו היה תקציב לכך, כל תוואי אפשרי היה צריך לחצות חלקות של ערבים ואלה לא הסכימו. הנקודה הקרובה ביותר לרשת הכבישים (שנסללה במלחמה על-ידי הצבא הבריטי לצורכי המחנות הרבים בדרום) הייתה בפינה שממנה מסתעף היום כביש הגישה שלנו. ההובלות הדרושות לנו הוזמנו אצל האחים פרבר מביצרון פעם בשבוע. באותם ימים הוצב צופה על מגדל המים ודגל בידו. כשהבחין במשקפת שהמשאית מתקרבת לנקודה הקרובה בכביש, אותת לאורווה, שם עמדה עגלה רתומה לשני זוגות פרדות. הם יצאו לדרך לקראת המשאית. כשהאיר להם המזל הם הגיעו לכביש בלא שבר של גלגל או יצול והסתלקו. הובלת תכולת המשאית הביתה, הייתה מבצע של יומיים. למזלנו לא היה לנו הרבה מה להוביל, ומה שלא היה חיוני ביותר נדחה. בכך גם היה הגזבר מעוניין. |
