השפה

קבוצתנו, 20.1.1936

השפה

כידוע, מידה נאה ויפה היא לבחורתנו הרווקות והנשואות להחזיק בשפתן הגלותית בכל כוחן ומעוזן לדבר בה בשבת על איצטבות הבתים מספר 1.2.3 ובשכבן בצריפיהן ואוהליהן, בעבודתן במטבח במחסנים ובמכבסה ובלכתן בדרך וגם בטיולן כדי להכניס יפיפותו של יפת באוהלי שם וכדי ללמד לפעמים את הפולניות מתוך נימוקים חברתיים לשון מודרנית. אמנם האחרונות מתקדמות עוז והראשונות ראויות לשבח. בוודאי זוכרים אתם הבחורה הגוצה שעלתה מהונגריה ולא ידעה לדבר רק הונגרית ולגמגם איזה מילים בעברית וביקשה ללמוד עברית ופעם פרצה בשמחה לקראתי: אני כבר יודעת השפה: אני: נעים מאד שלמדת בזמן קצר כזה את לשון העברית. היא: לא עברית כי גרמנית. "די דייטשע הבן א גבורה" אומרים הפולנים.

                                                                                                                       

מרד ושביתת הילדים:

אברהם הקטן בן הארבע מלמד את אמו דקדוק הלשון ואינו רוצה לשמוע בקולה ולאמור "לישב בסוכה". הוא עומד על דעתו ומברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשבת בסוכה".

בכלל צריכים אנו וכל העולים ללמוד את השפה בכלל והמבטא בפרט מן הפעוטות. אמנם נכדתי פנינה היא כבר "גדולה", ביום ב' דחנוכה ש.ז. תמלאנה לה שנתיים ואוצר מיליה עוד לא עלה בהרבה על אחת מהטירונות. השתוממתי בשמעי ממנה המילה "כן" במבטא הנכון בצורה ליטאית וכמו שמבטאים אותו ילידי הארץ ולא בצורת הרחב לפי מבטא הפולנים ולא בצור דחוק כמבטא הגרמנים. פעם אחת התאוננה בפני אישה שכנה מן המושב (פולניה טהורה) ואשה הוא אשכנזי (טהור) על ילדיה שאינם רוצים לשמוע בקולה, ואינם רוצים לדבר רק עברית, למרות התאמצותה שילמדו גרמנית, ועל צדדי לזכות הילדים ענתה לי מתרעומת "ומה יעשו הבנים אם יקראו אותם לגרמניה למלחמה???? צעוק חיי וקיים, והם באחת: רק עברית.

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך, להשבית.