קול השבוע, י"ג תמוז תשס"ז
חליבה ראשונה
(סיפור)
ברפת של ילדותי – בור חליבה עמוק וטחוב עם שורת צנצנות זכוכית ותשע עמדות
צפופות של פרות מכל צד, מיכל נירוסטה לחלב המבהיק בניקיונו, ושני רפתנים מיומנים
שבארבע שעות חולבים כ- 300 פרות – שם, בבור הזה, היו כמה ממבחני הבגרות החשובים
שלנו.
חורף, הרבה שנים לאחור, ואנחנו – שפירא ואני – עובדים ברפת. לצדה של חבורת
גברתנים כחולי מדים ומרובבי זבל יבש ומאוחדים באחוות גבריות משופמת, שכמעט ואינה
מופרעת כלל על ידי דניאלה מלכת העגלים. דניאלה שביצועיה בהמלטה של עגל או בהכנסה
של פרה סרבנית לבור החליבה, אינם נופלים מאלה של בעלי השפם.
ליד מכון החליבה יש משרד זעיר. כוסות קפה דביקות ומקרר אמקור קטן ונושן,
הרוטט בחלל בעוז. על דלת המקרר כתוב לאמור: "כל מי ששותה מים ולא ממלא את
הבקבוק – הוא שמוק חד וחלק!". מלבד שורת בקבוקי המים המלאים הניצבים כעדות
אילמת לכוח השררה של בעל העט, יש במקרר גם עוגה, יוגורט ורוד או כתום וגוש גבינה
צהובה. ואתם שמכירים היטב את תפריט הקיבוץ הצנוע עשויים להרים גבה על מותרות
שכאלה, ואפילו חצי תרעומת תהיה אולי בלבכם. לכן יש להסביר שלחולבי הלילה יש מימים
מעמד מיוחד מעט, ועובדות חדר האוכל מייחדות להם תפריט מיוחד ועתיר קלוריות.
ליד המקרר המטרטר, שולחן עץ נושן שניירות וחתיכות זבל פזורים עליו
בערבוביה, ובהם גם רשימת פרות העדר, תוצאות בדיקות אחוז השומן המצוי בחלב, רשימות
ממליטות ועגלים שיש להיניק, סידור העבודה היומי, וכיוצא באלו רשימות ממין העניין.
אבל מעל, נעוצה על לוח השעם, מתנוססת הרשימה עבורי, רשימת תורני החליבה.
חליבה ראשונה, קצת בדומה לאיבוד בתולים, ניתן לקרוא בנקל בשמה ממבט חטוף
בנער החלבן. מסתובב עם חצי-בדל-חיוך-אידיוטי לא נשלט על שפתיו, מאזכר בלי צורך פרט
כזה או אחר הנוגע למבחן שצלח כעת, ובין לילה קומתו זקופה יותר וביטחונו רב. אבל
לפני כן, ההיסוסים אוכלים אותו מהמתח ומגודל המעמד. שהרי לא בכל יום מופקדת מחצית
העדר בידיו הצעירות ולכן כבדה אחריות.
ערב שבת בחדר האוכל. קולות צחוק והמולה וסאון ילדים ושיחות מבוגרים, תורני
השבת חולפים להם הלוך ושוב וידיהם עמוסות בכלי האוכל. אבל אני, מרחף מעל חורשת
הפיקוסים הענקיים, מעבר למגרש החנייה שחביות זיתים מחושקות מפיצות סביבו ריח עז,
חוצה ברוחי את הסילו הגדול שלנו ונוחת לי בין סככות מנומנמות, לצד בהמות גדולות
רבוצות ומעלות גירה, וזבל חם ומעלה אד לבנבן.
במעופי המודאג לעבר הרפת, אני מקדים את המאוחר בכעשר שעות. ואני פותח שם
שערים ומכוון מעברים, ומכין חצרות המתנה ומחזיר קבוצות מבכירות מהחליבה כדי להביא
תחתן את ותיקות העדר. חוזר ומשנן פרטים וסדרים וחוקים חצובים על לוח לב הצוות
המשופם – כל אלו מול תוכחות פני אימא שלי שמביטה בי בתמיהה מעבר לשולחן האוכל.
כי עוד מיום חמישי מתנוסס שמי ברשימה על לוח המודעות.
ואני חולב בשבת בבוקר. רשמתי כבר פתק בבית התינוקות, פתק המיועד לשומר
הלילה, בנוסח ענייני ומקוצר השמור לבקיאים ורגילים ברזי הקימה המוקדמת:
"אני גר בבית הילדים האחורי מול השדרה בחדר הקיצוני (קרוב למקלט
השכבה הצעירה) אבקש להעיר אותי בשבת ב- 3:45".
שינה מסויטת ורבת התעוררויות מפנה מקומה לקימה חרדה. רק לא לאחר, רק לא
להתחיל ברגל שמאל. שבת בבוקר, שדירת הברושים החשוכה כבר מאחורי ואני ממהר בקור
הנושך ומהדק את פרוות הבטלדרס לצוואר. היום אני חולב עם מנהל הרפת, שאמנם קומתו
אינה דווקא מן הגבוהות, אבל שפמו שחור וחד ולשונו מושחזת אף עוד יותר, ולכן מקבלת
טבילת האש שלי נופך מאיים עוד יותר.
וכעת, בבוקר – ידיים מכחילות ורועדות מקור מכוונות שערי בקר לקבוצת פרות
ראשונה, ורגליים קפואות נדחקות למגפיים לחות גדולות הרבה מכפי מידתי, וקול קצת
רועד, קולי שזה אף סיים להתחלף – צועק אל חשכת הרפת. קריאות זירוז רפות משהו, לא
משכנעות ולא משוכנעות ביכולתן להצליח להמריץ את העדר, להעדיף גם הפעם את שיגרת
החליבה המעייפת על פני נוחות הרביצה המנומנמת והנעימה על הטפחות.
עד שלסוף, סוף סוף, אני משחרר אנחת רווחה גדולה. כי כעת פורצת אלומת אור
חזקה מתוך מכון החליבה המואר כולו לפתע, מאירה את מובילות העדר השועטות בדרך
הנכונה פנימה, ומטילה מלבן אור צהוב גדול על חצר ההמתנה המתמלאת בהמות.
ורעש שסתומי האוויר מתוך מכון החליבה מתערבב בצקצוק הממטרות המצליפות
זרנוקים קפואים בעטינים ורודים. עד שאלו יבהיקו מניקיון והבהמות הראשונות יצעדו
בעצלתיים, אדישות בעליל להתרגשותי, על עבר עמדות החליבה.
ועד אז, אנחנו חוגרים סינורי ברזנט צהובים ארוכים, מסירים מבסיסם את גביעי
מכונות החליבה ומיישרים אותם, ושותים קפה שחור עם חלב.
שלמה אפרתי
