המדגרה והלול ביבנה במבט הסטורי

ב''ה 4/12/06

מקומה של המדגרה והלול ביבנה במבט היסטורי

הוכן לאזכרה לאברהם שפירא ז"ל במלאות 30 למותו.

ביקש אותי יעקב לדבר על מקומה של המדגרה ביבנה, בה עבד אברהם במשך שנים רבות, כולל השנים בהן עבד בלול ובהודים שיחד מהווים אצלנו את המיכלול - ענף הלול.

ינקתי את פעילות הלול והמדגרה ביבנה עוד מבית אבא בהיות הורי ממקימי הלול. אמי הייתה הלולנית הראשונה ברודגס, ואבא היה המדגיר הראשון ברודגס.

                                                                                                       

כילד היה הדבר טריויאלי לחלוטין שיש בקיבוץ לול ומדגרה, פעילויות שבאותן שנים היו נחלת כל משק חקלאי כמעט, כשהמשקים החקלאיים התחלקו לשתי קבוצות עיקריות, הקיבוצים והמושבים שהיו מאוחדים במסגרת הקואופרציה בארגון משקי עופות לרבייה, והמשקים הפרטיים שהתרכזו בעיקר באזור השרון והתאגדו תחת התאחדות האיכרים.

רודגס כמובן הייתה במסגרת הקואופרציה, אך הייתה שם נטע זר. חקלאים דתיים, איך זה יכול להתקיים? זה נחשב אז לשילוב בלתי אפשרי , ולכן לא נתנו להם סיכוי. גם ההתאגדות הפוליטית במסגרת הפועל המזרחי - פנקס כחול, לא נתנה להם סיכוי ולכן לא הקצתה להם נתחי ייצור שווים כמו לקיבוצים ולמושבים האחרים.

הקואופרציה הנהיגה מכסות ייצור כדי לחלק את אמצעי הייצור באופן שווה (אך כבר אז היו שווים יותר ושווים פחות)

הורינו בעלי מוטיבציות חזקות מאד להצלחה, לעצמאות ולקיום מעמל כפיהם, החליטו לייבא מדגרה חדשה בקיבולת בלתי שגרתית באותם ימים של 6,000 ביצים (כששאר המדגרות היו אז בקיבולת של כמה מאות בודדות של ביצים והופעלו על נפט).

לצורך כך נשלח חבר לגרמניה (טרום מלחמת העולם השנייה) והרכישה התבצעה. בעקבות כך מנהלי ארגון מגדלי העופות הודיעו שאם המדגרה תופעל, יבנה תוצא מחוץ לאירגון. היום זה ניראה איום לא רציני, אך באותם ימים זה היה איום אסטרטגי, איום קיומי, להיות או לחדול, ובכל זאת ההחלטה הייתה להפעיל את המדגרה החדשה, וכתוצאה מכך נזרקה יבנה החוצה אל ''הכפור''. בראייה היסטורית האירוע הזה היה אירוע מכונן שהשפיע על התנהלותה של יבנה בתחום הלול והשפיע גם על ההתנהלות של המערכת הכלכלית של יבנה בכלל. וכידוע כלכלה משפיעה על חברה, ובטח במבנה קיבוצי, כך שאני טוען שכל התנהלותה של יבנה במשך השנים הושפעה מאירוע זה.

ההתנהלות מחוץ לארגון מגדלי העופות חייבה את יבנה לעמוד במשך שנים בתחרות בכל המישורים של מערכת ייצור בשוק חופשי, ללא פשרות כל שהן.

ברמת מו''פ – יבנה עסקה בטיפוח קווים גנטיים בעצמה כדי שתוכל להציע לשוק קווי עופות מתקדמים. מערכת הטיפוח עבדה עד אמצע שנות ה- 70, אז נחתם הסכם עם חברת טיפוח עולמית במהלך של כניסה לעולם הגלובלי, כשהמתחרים דאז - איגוד משקי עופות לרבייה (שהיו גוף ההמשך של האירגון המוזכר לעיל) המשיכו בטיפוח עצמאי עד אמצע שנות התשעים, התנהלות בלתי אחראית שבסופו של דבר גרמה לחיסולו של הארגון.

מערכת ייצור הביצים – הצורך לשרוד בשוק חייב את יבנה לספק את כל הדרישה לביצים ללא גיבוי חיצוני, וזה חייב אותה להקים לולים בקצב גידול השיווק שלה. אני זוכר בתור ילד אמירות כמו ''כל פעם שיבנה מחפשת להשתלב במפעל תעשייתי זה נגמר בעוד לול''.

בניית המדגרה - קצב גידול המדגרה היה גם כן מהיר ואינטנסיבי, לעומת הפעילות בקיבוצים שהיו מאוגדים במסגרת איגוד משקי העופות, בהם המדגרות יצאו מהקיבוצים ומוקמו במסגרת המפעלים האזורים. נכון להיום רק לקיבוץ אחד זולת יבנה יש מדגרה ששייכת לו, כל היתר יצאו מהשוק או התחסלו.

מיקומה של המדגרה בתוך יבנה הוא עדות מוכחת להתנהלות של 60 שנה ויותר מימי קום המדגרות הקטנות שהגיעו מרודגס, שמוקמו בחדר שהתפנה מהבאר, ממנו הוצא מנוע הדיזל שהניע את הבאר בעקבות חיבור יבנה לרשת החשמל הארצית, ועד מדגרה שתופסת שטח מרכזי בתוך הקיבוץ כשהבאר עוד עובדת במרכז הקומפלקס. מבנה ענק שכל כמה שנים פושט ולובש צורה ומתרחב.

מערכת שיווק

יבנה היתה צריכה להקים מערכת שיווק עצמאית, בשונה מכל תפיסת העולם שהייתה באותם ימים, שהחקלאים מייצרים וגופי שווק משווקים את התוצרת לשווקים. כמובן שהדוגמא הטובה ביותר זו תנובה, שגם היום בכותרות שהמנהלים שלה מעוניינים למכור את גרעין השליטה של שיווק החלב, וההמשך לי לפחות ברור. את האפרוחים שיצרו הקיבוצים והמושבים, כאמור שיווק איגוד משקי עופות לרבייה, ויבנה הייתה צריכה לחדור לשוק ולשמור על מקומה יומם ולילה ואינני מגזים.

האיגוד עשה כל מאמץ לדחוק את רגלה של יבנה, ולצורך זה גייסו את כל האמצעים כולל אמצעים פוליטיים בהצעות חוק, כשהמערך הפוליטי אז היה משחק בית של מפא''י. לצורך כך גייסה יבנה מעת לעת את חברי המפד''ל שעזרו למנוע החלטות נגד יבנה. בחדר מרכז משק ישנו עד היום תיק (ארגז) שעליו כתוב ''מלחמות היהודים''.

כח האדם

מאחורי כל זה עמד ההון האנושי, בכל המערכת נדרשו אנשים בעלי שיעור קומה שיתמודדו בכל השטחים, מצב זה שאב מהקיבוץ חברים רבים באיכות גבוהה, ממחלקת הטיפוח דרך תפעול הלולים, דרך ניהול ותפעול המדגרה, ועד מערך ההובלה והשיווק.

במבט לאחור אני מזהה חברים שבכל שנות עבודתם ביבנה רותקו ל"מפעל הלול", כך אפשר לקרוא לו, ולא התפנו או הופנו לתפקידים אחרים בקיבוץ, וכל זאת מפאת העומס והאחריות שהייתה מוטלת על כל חלק בענף לעמוד בנטל.

בראייה של אותם ימים לא היה מקובל להעסיק בעלי מקצוע שכירים, הכל היה עבודה עצמית. באופן חריג הועסק ווטרינר שכיר בלול,אך זה היה באמת חריג מאד. מצב זה דרש מהעובדים חברי הקיבוץ להגיע למצוינות והשקעת מאמץ עצום בכל התחומים. מטפחים, לולנים, מדגירים, נהגים, משווקים, אנשי ניהול ומנהל.

השנה הלכו לעולמם ארבעה חברים שייצגו את ענף הלול של יבנה ברטי אקרט ז''ל שייצג את הקמת מערכת הטיפוח והמקצוע בלול וחי בתוכה למעשה כל שנות חיו, יצחק שריד ז''ל שניהל את המדגרה במשך שנים ויצק למערכת מסירות והקרבה בלתי נגמרת, ואברהם שפירא, ושמעון תדהר ז"ל שייצגו את עשרות החברים שעבדו במדגרה ובלול למעשה במשך כמעט כל חייהם ביבנה, כעובדים מסורים אך יותר מזה באחריות בעלים.

לסיכום

קצרה היריעה מלהיכנס לדוגמאות ופירוט של הנעשה במשך התקופה הנסקרת, על זה ראוי לכתוב ספר, אך אני טוען שוב שהמפעל הזה בדרך התנהלותו עיצב את חייה הכלכלים של יבנה, את התנהלותה במסגרת התקציב השנתי להשקעות ולקיום. המודל של לחיות ממה שיש, הזהירות בהשקעות, ההתבססות על עצמנו בלי לצפות שמישהו יטה לנו שכם, הכנסת סעיף חסכון במסגרת התקציב והרבה לפני חיסכון פנסיוני, הכל בא משם.

יותר מכך רבים מנסים לחקור את התופעה שהקיבוץ הדתי לא היה שותף לנפילות הקיבוצים במפולות הכלכליות, שבסופו של דבר העלו את שמה של התנועה הקיבוצית כפושטת יד במקום ההולכת לפני המחנה, ומנסים להכניס זאת לקונטקסט של חברה דתית וכו', ואיני מזלזל בכך. אך אני טוען שהתנהלותה של יבנה כפי שתוארה במאמר זה, היתה בעלת השפעה חזקה מאד גם על התנהלות תנועת הקיבוץ הדתי, על ידי נציגי יבנה שהקימו והובילו את התנועה מהקמתה ובמשך שנים רבות. אני נמנע מלציין שמות כדי לא לפגוע במישהו שלא אזכיר, אך אין לי כל ספק שהם טמנו זרעים שהצמיחו כיוון חיים ציבורי אחראי שכולנו כל כך מחפשים אותו בהתנהלות הציבורית במדינת ישראל.

                                                                                                                  אלישע תשבי