"מבית" 6 (561) ניסן
תשמ"ד
ואלה תולדות – המשוריין...
בזמן צפייה בטלביזיה בפרקי "עמוד האש" יחד עם כמה צעירים,
נתבקשתי על ידם לתת הסברים נוספים על הדברים שראו, שהלא הסדרה מביאה "פרקים
בציונות" מתקופה רחוקה, המתועדת פחות, ומהזמן האחרון, המתועד ומצולם הרבה.
כל זה,עם בטבעה של סדרה כזאת, לתת תמונה כללית מנקודת מבט של עורך, אבל
היא יכולה וצריכה לעורר התעניינות נוספת לקריאה ולימוד התקופה, וידיעה על פרטים
נוספים.
כשאני עובר מדי פעם מאחורי סככת המכונות, אני רואה שמונחת שם הקבינה –
"תא הנהג" המשוריין של המשאית שלנו "פרגו מס. 4092" נוחה עדן.
חשבתי, שאולי רצוי לספר משהו על התקופה בה גוש הברזל החלוד הזה, הצבוע בצבעים
עליזים מתקלפים, אשר היום הוא משעשע ילדים בפורים, שימש אותנו בנאמנות בכל ימות
השנה.
היה זה בחודשים הראשונים אחרי ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה, כשבאה
תגובת שכנינו בדרכים שונות, ואחת מהן התנכלות לתחבורה היהודית (בשנים הראשונות
ביבנה, הסעת כל האספקה עבורנו נעשתה ע"י נהגי גן-יבנה וביצרון – האחים פרבר
ושותפים, אחד האחים – אביו של גידעל'ה), בדיוק כאשר רכשנו משאית פרגו, הנזכרת
לעיל, בעלת כושר מעמס של 5 טון. זאת היתה משאית בינונית, שהיתה אמורה לשמש אותנו
לצרכים השוטפים שלנו. עכשיו, עם ההתנכלות לתחבורה והסיכון הכרוך בכך עבור הנהגים,
אנו ראינו הכרח וצורך דחוף להתקין תא משוריין לנהג (אליהו בוכאסטר) למען נוכל
להמשיך ולהביא את המצרכים הנחוצים לקיומנו.
בכבישים, התנהלה התחבורה בשיירות: משאיות שנשאו אספקה, בלוויית טנדרים של
נוטרים חמושים. הדרך מתל אביב ליבנה עברה ליד ישובים ערבים בהם פעלו כוחות
חצי-צבאיים ערביים, שירו על התחבורה היהודית שעברה דרכם. זה התחיל ביציאה מתל
אביב, עד למקווה ישראל, אבל קטע זה של הדרך נכבש בהקדם על ידי היהודים. בהמשך
הכביש היה היישוב הערבי יאזור, באזור משמר השבעה של היום (נקרא על שמם של 7 נוטרים
שנהרגו בהגנה על שיירה).
בצומת בית דגון, תחנת המשטרה המוקמת שם היתה גם משמר לשיירות היהודיות
שעברו שם. משם הדרך היתה בטוחה: ראשון לציון ונס ציונה עד לרחובות, ויכלו לעבור
בקטע זה ללא ליווי. מרחובות לגדרה היו צריכים לעבור את הכפר קטרה, כפר ערבי שממנו
התקיפו מדי פעם את התחבורה היהודית, ולכן התארגנו בשיירות, כשהיו ידיעות שצפויה
סכנה. קטרה היתה קרובה לצומת תל נוף דהיום.
כאמור, המשאית היתה מיועדת ל- 5 טון מעמס, ולפי חישובינו שריון התא היה
צריך לשקול 2.4 טון, זאת בהנחה שעובי השריון הוא כ- 25 מ"מ, עובי פח ברזל
המספיק למנוע חדירת קלע חודר שריון, וכדורים בהם השתמשו מתקיפי התחבורה היהודית.
היינו צריכים להוריד את משקל השריון בלי לפוגע בבטיחות, בכדי שנוכל להעמיס את
המצרכים שלנו. היה לנו מכר טוב בתל אביב, בעל בית מלאכה מכני שאליו פנינו כשהיו
לנו תיקונים מכניים, או אפילו צורך בבניית מכונות חדשות, שהיו צריכים לתת תשובה
לבעיות מיוחדות של המשק. מוסדות ממלכתיים או של ארגונים מקצועיים היכולים לעזור
בפתרון בעיות כאלה עדיין לא היו קיימים, ולכן דרושה היתה יוזמה עצמית.
בעל המקצוע בתל-אביב, ר' שמואל גרוסקופף, תמיד היה מוכן לעזור לנו בעצה
ובמעשה, גם שלא על מנת לקבל שכר. גם הפעם כשהתקשרתי אליו ושטחתי לפניו את הבעיה,
הוא לא היה רק בעל מקצוע מעולה ובעל ידע רב, אלא התמצא גם בתנאי השוק של החומרים.
לכן הוא סיפר לי שיש מגרש של חלקי ברזל ישנים בגבעת הרצל, ובו נמצאים לוחות שריון
בעובי 6.25 מ"מ, שיחד עם לוח פלדה רגיל בעובי 10 מ"מ יהיה עמיד נגד
כדורים חודרי שריון. הלוחות קטנים מדי, ויהיה צורך לחברם ע"י ריתוך למידות הדרושות.
בכדי להיווכח עד כמה החומר שהוצע לנו עמיד נגד חודרי שריון, ביקשנו לוח לדוגמה,
ולקחתי אותו ליבנה כדי לערוך ניסוי, כדי שנוכל לקבל אחריות לחייו של הנהג והנוסעים
שאיתו. שמנו בקבינה את הלוחות יחד עם פח בעובי 10 מ"מ במרחק מתאים וירינו בו
כמה כדורים חודרי שריון, ואמנם, החומר עמד במבחן... ע"י השימוש בחומר דק יותר
חסכנו כשליש משקל, שהתבטא ב- 1000 ק"ג בקרוב.
להגיע למגרש של חלקי ברזל ישנים בגבעת הרצל, היה מעשה הכרוך בסכנת נפשות.
צלפים ישבו על מגדלי הכנסיות ועל צריחי המסגדים שבאזור (בכדי להרוג יהודים משתמשים
הערבים גם באתרי תפילה ובניינים מקודשים. אין אצלם בעניין זה קדושת-מקום). לכן,
כדי להגיע לגבעת הרצל התקדמנו בין חצרות, וכשהיינו צריכים לעבור קטע רחוב הגלוי
לצלפים המתנו ליריה ותיכף אחריה עברנו את הרחוב בריצה מהירה לצד השני ונעלמנו
בכניסה לבית. כך, קנינו שם את החומרים והעברנו אותם בחסות הלילה לבית המלאכה של
ידידנו שהוא גם היה הספר בין תל-אביב ליפו, ברח' סלמה.
בין היישובים שלנו היו מפוזרים כפרים ועיירות ערביים, ברובם עוינים. ואלו
ידעו שאם ינתקו את התחבורה בין היישובים
היהודיים יפסיקו את זרם החיים של כל היישוב העברי ויכניעו אותו !! לכן היתה זאת
מערכה על חיינו, והשתדלנו למצוא תשובה מתאימה להתנכלות של שכנינו. ואמנם, בעזרת
ה"משוריין" שלנו הצלחנו להעביר ליבנה את האספקה לקיומנו, לאנשים ולבעלי
החי, עד לזמן שנכבשו הכפרים והעיירות, והתחבורה הפכה להיות בטוחה. אז הורדנו את ה"משוריין"
כדי להשתמש למטרות פרודוקטיביות בכושר המעמס של המשאית.
י. צ. אדלר |
