"ידיעות יבנה" – י"ג אייר תש"ט 12.5.1949
זה היום
(הרהורים לאחר יום העצמאות)
רואה אני סתירה מהותית בחיינו: מצד אחד הננו
מכריזים על הצורך לחיות חיי תורה ועבודה, דבר המהווה היום מרידה במציאות
ושחייה נגד הזרם המקובל ביישוב, בנוער ובתנועה הקיבוצית, ומאידך דווקא בנקודה
מיוחדת זו שהננו שונים מאחרים חיינו הם שמרנים ביותר ללא תסיסה דתית, רעיונית. ואם
בשטח ההתיישבותי והלאומי – שהוא גם משותף לאחרים – הננו יכולים להצביע על הישגים
גדולים הרי דווקא בשטח הרוחני המיוחד לנו חיינו הם סטטיים להפליא ללא כל סימני
התחדשות והתרעננות.
אמנם השטחים ההתיישבותיים הם מעשיים וכופים עלינו
במציאות היום-יומית את הפעילות הדרושה, מה שאין כן השטח הרוחני המחכה למתנדבים
שיעזרו בו, והטיפול בו – ובודאי התועלת שבו – אינו מורגש בעין בצורה מוחשית. אולם
היא הנותנת. וכגודל הסכנה לבורות ולחוסר מחשבה עצמית כן גודל נחיצות הפעולה
והיוזמה. אולם למעשה נבלעים ענייננו בזרם המעש הגדול של "היום". והדברים
האקטואליים מצמצמים ומקצצים את כנפי הרוח שלנו ומונעים מאתנו ריכוז המחשבה על
ה"אתמול", בבחינת "זכור ימות עולם", של חזון, אמונה והתעוררות
בבחינת "בינו שנות דור ודור". ועובדת הקמת מדינת ישראל בזמננו וניצחוננו על אויבינו, - האין בזה לכל מי
שעיניו עיני רוח מקור לא אכזב לימין ה' רוממה ולנס גלוי? דבר שדווקא ציבורנו אנו –
שמקוצר רוח ועבודה קשה לא חי די את חיי ה"אתמול" – היה צריך לנצל באופן
טבעי למען הגבר חילים לאורייתא ולהיווכח מחדש היום ולהוכיח לאחרים שבצד
האסון הגדול ביותר בתקופתנו – השמדת יהדות אירופה – באה הנחמה הגדולה ביותר, והיד
שמחצה בנו קשות היא גם חבשה את פצעינו.
זקוקים אנו לראיה בעלת מעוף ולהרגיש כיום את המסכת
הגדולה והרצופה של היהדות. הגיעה השעה לגול את האבן מעל פי הבאר, כי בנפשנו
הדבר.
מאיר שילוח |
