יצחק שריד מספר

אני ניצול השואה, זכיתי לכל זה

היה זה המפגש הראשון עם אנשי הישובים בארץ, ההתרגשות הייתה גדולה. זה היה חתך של ארץ ישראל העובדת פשוטו כמשמעו, אנשי עבודה שזופים, חקלאים מהמושבים, קיבוצניקים, אנשים שעזבו את משקם, את הפרות באמצע החליבה, ראית אותם בבגדי העבודה ובמגפיים מפיצים ריח של רפת. ראיתי שיש בארץ דור שונה ממה שהיית רגיל לראות, אנשי עמל מתמודדים עם בעיות קשות של קיום ובנוסף לכל תמיד מוכנים לפקודה והנה הם כאן לפניך ואתך. מובן שחיפשנו את חברינו לדעה, אנשי התנועה שעל דגלה שמרנו במשך הנדודים ושלא פעם היטלנו ספק אם היא קיימת בפועל, כפי שתיארתי לפני-כן, היות ופעילותה לא הייתה מורגשת ביחס לתנועות האחרות.

חברי קבוצת יבנה

והנה אנו פוגשים את חברי קבוצת-יבנה שידעתי עליה עוד בהיותי בפולניה מחוברות שקיבלנו בקן בני-עקיבא ומסיפוריה של חדוה פוטשמן-כגן שהייתה השליחה הראשונה מהארץ שהגיעה אלינו. השמחה הייתה גדולה, יש קבוצה דתית לא רחוק מכאן, מתי נראה אותה. בינתיים נשמע קצת, כל דבר, כל פרט מעניין אותנו.

רגלי עומדות על עומדות ארץ ישראל, מולי חברים, חברי קבוצה דתית – חלום! אני לא מאמין למראה עיני, אני ניצול השואה זכיתי לכל זה. מבין החברים מקבוצת יבנה שהיו אתנו בחוף ניצנים היו שלמה אפרתי, יששכר כוכבא, שמואל שטרנהיים, מיכאל פרלמן, דוד יעיר, עזריאל זמוש ז"ל וגדליה קוגלמן, יצחק ברטוב (וילי) יבל"א. היה שם גם שלמה שורנשטין יחזקאלי שאחר כך עזב את קבוצת יבנה. כמו כן כמה מחברי "נועם" שהצטרפו בהיותם ביבנה בשנת הכשרה או בשנת שרות. לאחד מהם שיוזכר עוד בהמשך היה תפקיד חשוב בעזרתו לנו, בעיקר ליוכבד, הוא חסך לה שנת ישיבה בקפריסין.

העברת אנשים לאוניית הגרוש

בהגיע המשאיות לנמל חיפה החלה דרמה נוספת. הודענו לאנגלים על סירוב לרדת מהמשאיות לאוניית הגרוש. הם נכנסו למאבק עיקש, כנראה אלו היו הפקודות שקיבלו. כמה חיילים סחבו בכוח כל אדם. הציבור על המשאיות היה מאד מגוון. בכל משאית היו מעפילים שזה עתה באו, אנשי הישובים מהסביבה שגויסו למבצע זה ובעיקר הפלמחניקים שפיקדו וביצעו למעשה את פעולה ההצלה על החוף. הם הכירו היטב את האויב וידעו איך להיאבק בו למרות שידעו מראש מי ינצח במאבק זה. לא נוח היה לאנגלים שמעשיהם בארץ ישראל ייראו בעולם בצורה המכוערת ביותר. צילומים של גרירת אנשים זקנים וטף בכוח מהמשאיות זה מראה לא סימפטי.

ניצוץ של תקווה

ניצוץ של תקווה ניצת בנו שאולי חלק מאתנו יצליח להוכיח שהם תושבי הארץ ובצורה זו יחסכו מעצמם שנת כליאה במחנה. זה בערך היה הזמן לחכות בתור למכסת אשרות כניסה. המוסדות בארץ יוכלו לקבל ע"ח המכסה שהוקצבה ע"י הבריטים בכדי להבטיח סיכוי שאולי חלק מאתנו, אפילו קטן, יוכל לעבור מבחן זה. היינו חייבים להיכנס למשטר של עבודה מאומצת יום ולילה כי לא ידענו מתי הוועדה הזו תופיע, יתכן ועומדים לרשותנו יום או יומיים. מובן שהבעיה המרכזית במצב זה הייתה ידיעת השפה העברית. מועמד שאי ידיעתו את השפה מוחלטת סיכוייו שואפים לאפס. היו אמנם יוצאים מהכלל מעטים, כפי שאסביר בהמשך. נס קרה בעיקר ליוכבד.

ההכנות למבחן...

ובכן, עלינו ללמוד את התורה כולה על רגל אחת, קודם ידיעת מינימלית בגיאוגרפיה, המבנה המוניציפלי של כל ישוב ובעיקר של היישוב שהינך משתייך אליו לטענתך. להכיר לפחות את הסביבה הקרובה של הישובים הסמוכים לישוב שלך, צורת המטבעות (לגרוש היה חור), תחבורה ציבורית, צבע האוטובוסים, שמו של המוכתר ביישובך. היית צריך להיות מוכן לכל שאלה שתישאל. לענות תשובה נכונה או לדעת איך "לצאת" מזה. התפלאתי על הדמיון הפורה של חברי קבוצת-יבנה שהיו אתנו והעלו כל-כך הרבה אפשרויות, ושאלות ותשובות במידה ונישאל. את כל זה צריך היה לדחוס למוח מבלי לטעות. זה היה מבצע לא קל, החברים התחילו להתאמן, לחקור, לשאול ולהשיב. כל העניין היה משעשע מאד. כשהגענו ארצה הרבה דברים היו מוכרים לנו כאילו היינו כאן כבר פעם, הכרנו במיוחד את קבוצת-יבנה, את שביליה, מבניה ומפרנסיה.

אני עומד למבחן

הועדה התמקמה על הכביש בשער המחנה, המועמדים הובאו לפני החוקרים, והיה והמועמד הצליח להוכיח שהוא תושב הארץ – נשאר מחוץ למחנה וחיכה שיביאו אותו לאונייה "שתחזירנו" ארצה. הנכשלים הוחזרו למחנה. הייתי בין האופטימיסטים הערכתי שיש לי סיכוי טוב לעבוד את המבחן הזה. ראשית כשהגענו לניצנים החלפתי את הבגדים שלי עם חבר קבוצת יבנה דאז, שלמה יחזקאלי, לבשתי בגדי עבודה סטנדרטיים שהיו נהוגים בארץ והעיקר שלטתי טוב בעברית וזה למעשה הציל אותי. הייתי תלמיד טוב בתקופת ההכנה והיה לי בטחון מופרז שאני יודע את הכל, כאמרה המפורסמת של בחור ישיבה האומר "למי יש שאלה, לי יש תשובה". תורי לזיהוי הגיע, המטירו עלי צרור שאלות, קיבלו תשובות נכונות אבל כנראה שפני העידו שאני מחופש טוב והיה נדמה לי שהם חושדים שאני שחקן טוב. פני היו חיוורים מאד וזה לא תאם כנראה את מראהו של קיבוצניק תושב הארץ שעובד בשמש. המשיכו לשאול עוד ועוד. אתן דוגמא לשתי שאלות שלא ידעתי את תשובותיהן כי לא הכינו אותי להן. כנראה שיש גבול לניחושים מה עוד ניתן לשאול.

ובכן שאלו אותי באיזו אונייה הגעת ארצה. אמרתי ששם האונייה היה :מטרוא". שאלה שנייה, כשנשאלתי על הסביבה של קבוצת יבנה והגענו לגדרה, כאחת השכנות בצפון, נשאלתי אם יש בית חולים בגדרה, תשובה לשאלה זו לא הייתה באמתחתי אבל במקום זאת עניתי להם: תשאלו אותי אם יש בית קולנוע בגדרה, אענה לכם. אני בגילי לא מתעניין בבתי-חולים. התשובה נתקבלה בצחוק קל.

כמו שתיארתי לפני כן, הועדה התמקמה על הכביש שמעבר לגדר של המחנה, פסק הדין הוצא במקום תוך דקות ספרות של חקירה: "חייב" או "זכאי". החייבים שתשובותיהם לא סיפקו את החוקרים הוחזרו למחנה מעבר לגדר התיל, והזכאים רוכזו מהעבר השני של הכביש על מנת להעלותם על האונייה ולהחזירם ארצה. יצאתי זכאי והועברתי לצד הנכון שבו רוכזו רוב תושבי הארץ שבאו להציל אותנו וגורשו יחד אתנו.

הנס של יוכבד

בתוך השינה אני שומע את קולה של יוכבד, יצחק? חשבתי שזה חלום, פקחתי את עיני והנה היא עומדת לפני, זו מציאות? לא האמנתי. לאושרי לא היה גבול, והנה היא מספרת לי את סיפורה על הנס שקרה לה ואיך בהתחלה נכשלה בשאלות הראשונות כששאלו אותה מה שמך? במקום – איך קוראים לך? כפי שהיא שיננה, ולא הייתה תשובה בפיה. בין אלו שהצטרפו לפעולת ההצלה בחוף ניצנים היו חברי גרעין נועם ששהה באותה תקופה בהכשרה בקבוצת-יבנה, ובזכות חבר אחד מגרעין זה בשם אברהם הלוי (היום פרופ' בפקולטה לחקלאות ברחובות) שראה בצערה של הנערה אחרי שאנשי הבולשת חרצו את דינה, הוא ניגש לוועדה ובשיטת המקל וגזר ניסה להשפיע ולשכנע אותם שזאת אשתו שהינה "יקית" שטרם הצליחה עד היום ללמוד עברית והוא לא ישלים עם זה שיפרידו ביניהם, ועל כך הצהיר בשבועה. הוא איים על קצין המשטרה, עליו אמרו שהוא יהודי, והזהיר אותו שלא יביא אותו לידי ייאוש כי בבואו ארצה הוא לא ישקוט על העוול שהוא גרם. זה פעל וס"ה העבירו אותה מצד אחד של הכביש לצד השני והנה היא כאן.

גיסי מרדכי

מצבו של גיסי, מרדכי ויסמן, שהיה אתנו לא שפר עליו. אחרי כל התלאות שעברו עליו וכשכבר ראה אור בקצה המנהרה נגזר עליו שוב לסבול תקופה ארוכה במחנה בקפריסין מבלי לדעת מתי יגיע תורו לעלות לפי קצב המכסות שממשלת המנדט הקציבה מפעם לפעם. הוא ניסה שם איך שהוא להעביר את הזמן בלימודים ועיסוקים שונים, בין היתר הפך להיות פסל באבן הרכה שהייתה מצויה שם ולחתונתנו בקבוצה הוא שלח לנו פמוט יפהפה לשבת שעליו חרוט דגם אוניית המעפילים שלנו, מפת ארץ ישראל עם שמש עולה וציפור במעופה המביאה את בשורת השחרור והעלייה ארצה. במלחמת השחרור פגעו רסיסי פגז בליפט ששימש לנו למגורים ונהרסו הקנים של מנורה זו, נשאר רק הבסיס השמור אצלנו עד היום.

קבלת הפנים בקבוצת-יבנה

קבלת הפנים בקבוצת יבנה עברה כל גבול שיכולתי לתאר לעצמי, לריקוד ההורה ע"י הצריף הישן ששימש כחדר-אוכל לא היה סוף, עד כלות הכוחות, אפשר היה לראות את השמחה האמיתית על פניו של כל אחד. היה זה ליל שימורים לכל הציבור. למחרת בערב אורגנה מסיבת קבלת-פנים לשבים ובעיקר למעפילים.

היה עלי לענות למברכים בשם המעפילים, כמובן בעברית. אחרי שעברתי את הזיהוי בקפריסין ראיתי את עצמי שולט בשפה על בוריה, אבל בסוף המסיבה ניגש אחד החברים לברכני ובשאלה הראשונה הוא שאל אותי איפה למדתי כל-כך הרבה מילים. על השאלה הזו אני חייב לו תשובה עד היום. רושם עז עשה עלי אז כשניגש לברכני בדמעות בעיניים פרופ' אסף ז"ל שהתארח בקבוצה. הכלל שישראל ערבין זה לזה קיבל משנה תוקף. פרט אחד מדברי הברכה שאמרתי אז נחרת בזיכרוני, והוא שלפי דעתי אין להגיד תודה לחברי קבוצת-יבנה על מה שתרמו להצלתנו אלא עלינו להירתם ביחד איתם להמשיך את בנין הארץ והקבוצה, וזאת תהיה תודתנו.