מגדל
המים זוכה לעדנה
לו
יכול היה מגדל המים הישיש לספר מה הוא ראה במשך ימי קיומו, היה בוודאי מגולל את סיפור
תולדות יבנה ממבט גבוה ומקיף.
ננסה
לדלות במקצת מן האירועים הדרמטיים, ולדמיין את רשרוש המים, אשר נשמעו שעות ארוכות
בצינורות הראשיים, המחוברים לתחתיתו. דרך אגב, לפני השיפוץ האחרון עוד ראינו את
סימני הדליפה, שנבעו מן ה״תפר" באמצע המגדל. גם זה סיפור המעיד על התנאים
הפרימיטיביים ששררו בזמן בנייתו. בשנה הראשונה של עליית האנשים לקיבוץ הביאו את
המים במיכליות, ובדיוק ליד מקום בניית המגדל הקימו את המקלחת הזמנית, חבית מוגבהת
עם צינור וברז, ומתחתיה קורות ניצבות בריבוע עטופות בבד יוטה, כמובן ללא גג. מי
שבא להתקלח, לא חשב כנראה, שהבנאים החרוצים על קירות וגג המגדל מציצים מדי פעם
לשם! היו פה ושם קטעים עליזים.
הצילומים
בארכיון לא מצליחים להמחיש, עבודת כפיים קשה נדרשה לערבב את הבטון בעזרת מכונה
קטנטנה (איפה משאית הבטון, איפה המנופים?) ואיך עמדו חברים על הסולם הזמני הרופף, והגישו
דליים מלאים בתערובת מיד ליד עד לגובה המגדל. עבדו עד החושך ולא גמרו,ולכן המשיכו
למחרת, וכך נוצר ה"תפר" שנראה
עד לאחרונה, והוא שגרם לטפטוף הנצחי, למעשה המגדל היה ״בכיין מדופלם״.
הצינורות
האדירים הזרימו מים מן הבארות לפי הצורך, ובתחתית המגדל היו מגופים (שיברים) שהיו
שקועים בעומק האדמה, ועובדי ההשקאה (״המשקים׳׳) עמלו בכל כוחם כדי לסובבם בזרועותיהם.
לעתים שמענו במרחבי הקיבוץ את הצעקה: "זלמן / לייזר, צריך לסגור / לפתוח את
השיבר״ - הקול הזה בקע מבור עמוק באדמה, לעתים בור מלא מים. אך מגדל המים שימש
בתפקידים חשובים נוספים, ונתחיל מן היסודות: הרבה שימושים היו לשטח שנוצר בין העמודים
למטה. שם הייתה הסנדלרייה, ואפילו ייצרו בה סנדלים במשך שנים ארוכות. שם גם חילקו
פעם בחודש אספקה קטנה, ואפילו את הסיגריות השנויות במחלוקת, שהסעירו אסיפות רבות.
לילדים חילקו פעם בחודש סוכריות, והשמחה הגדולה היתה, כאשר גידלו במשק בוטנים, וכל
משפחה קיבלה מנה.
ברבות
הימים השטח התפנה ,ונוצל להצבת דודי מים חמים. ושוב חפרו את כל האזור להכנסת
צינורות עטופים בשכבת בידוד. אך זו לא הייתה החפירה האחרונה, כי אחרי שנים הוכנסו
האנטנות של הטלוויזיה, ושוב חפרו באדמה על מנת להניח את הכבלים. סבך הכבלים והחוטים
לא הוסיף למגדלנו יופי, אבל בבתינו נהנינו מן ההמצאה הזו.
התפקיד
הנוסף של המגדל היה ציון מקום קבוצת יבנה למרחקים. והוכיח את עצמו בימי שלום, כאשר
הולכי רגל תעו בדרכם, ונצרכו להכוונה, מגדרה, מגן יבנה וגם מהעיירה יבנה, הערבית.
בימי
המאורעות וראשית מלחמת השחרור עוד עלה ערך המגדל: גם כמקום תצפית, וגם כתחנת
איתות.
זכורים
במיוחד מיכל פרלמן ז״ל, ותבל׳׳א פרחיה שילוח, שעלו וירדו יומם ולילה וקישרו את
יבנה עם מפקדי המרחב בהגנה.
בשנות
החמישים הגיעו ליבנה ה״עציונים״, ואיתם המפקד המיתולוגי חיים בסוק ז״ל, אשר הזעיק
אותם ע״י ירייה של רובה מן המגדל למסדר בכל מיני שעות, אפילו באמצע הבציר והקציר -
קשה לומר שזה חיבב אותו על עובדי הענף.
שני
אירועים טראומטיים זכורים לנו מימי החרום: בלילה חשוך בשנת 1947 הדלקנו מדורה
ענקית על גג המגדל. כך ניסינו לציין את מקומנו עבור בני המחלקה מראשון לציון,
שהותקפו ע״׳ בדואים מערב-אל-סוכריר, כאשר התאמנו בפרדסים מערבית מכביש החוף, כדי
שיוכלו להתמצא בדרך מנוסתם, ולהגיע למקום מקלט בגן יבנה. (לצערנו אחד עשר מהם
נהרגו ורק שניים מהם ניצלו).
בתחילת
מלחמת השחרור אנשי התצפית על המגדל היו הראשונים שגילו את התקדמות הטור המשוריין
מכיוון ״עד הלום" (שאז נקרא "איסדוד")
ומכאן ניתנה ההוראה לפנות את הנשים והילדים לבני ברק. כשבאו המטוסים המצריים,
והטילו על הקיבוץ פצצות רסס ותבערה, במיוחד לכיוון מגדל המים, ניצב כתצפיתן באותן
דקות על גג המגדל נער מחברת הנוער. הצעקות מלמטה היו מבלבלות, חלק צעקו אליו לרדת,
ולמזלו היו גם צעקות מלמטה להישאר. בנס הוא לא היה על הסולם כאשר הסולם נפגע
מרסיסים.
מי
שנפגע ונדלק היה עץ דולב יפה, שהיה נטוע לצד השיבר המפורסם, שנשרף כליל.
מסביב
למגדל נחפרו תעלות מגן, כמו בכל הקיבוץ, וכאשר נגמרה המלחמה, והילדים חזרו, בא
החורף הגשום של 1949 וכל האזור הפך למין ״וונציה קטנה״ . זה היה סיוט לשומרות
הלילה, ורק באביב סגרו את כל התעלות, ושוב ילדים יכולים היו לשחק מסביב למגדל,
ומאז האזור הפך למרכז בתי הילדים והומה מתינוקות. סוף סוף הייתה למגדל עדנה!
חנה
יעיר מתוך "קול השבוע" ל' תשרי תשע"א (907) |
