היה בית, נשארו סיפורים
ראיון עם עליס איתן
"בית אורחים" הוקם בקבוצת יבנה בשנות הארבעים. היה זה מבנה אבן – דבר מיוחד בקבוצה שבה רוב החברים גרו באוהלים, ליפטים, צריפים ומבנים של קש.
את הבית הגדול מסרו לכיתות ילידי תש"ו (1946), שהייתה כיתה גדולה יחסית. זו הייתה "כיתת בנים", כלומר רוב של בנים מבין 22 ילדים. את הכיתה קיבלה עליס איתן, והיא התמידה איתם מכיתה א' ועד קבלת תעודת הבגרות בכיתה י"ב. את רוב השנים הם בילו יחד בבית האורחים. כעת, כשהוחלט על הריסת הבית, הלכנו להעלות זיכרונות של מטפלת מיוחדת.
כיצד התבצע הטיפול באותן שנים?
עליס: הבית היה ביתם של הילדים במשך כל שעות היום, חוץ ממספר שעות אחר-הצהריים בהן הילדים היו בבית. עבדנו בדרך כלל שתי מטפלות. הילדים ישנו את שנת הצהריים, וכמובן בלילה, בבית הילדים. את שלוש הארוחות הגשנו בחדר גדול בקצה המבנה, ושם גם בנו מטבחון בו חיממנו את האוכל, הכנו ושטפנו כלים. את האוכל הבאנו מהמטבח. השבילים היו די פשוטים (עפר או כורכר) והעגלות קפצו. את הכביסה "זרקנו" למכבסה בעזרת העגלון שגם החזיר את הכביסה בשקים. באותם זמנים, קיבלו הילדים רק סט בגדים אחד לשבת, לשנה, וגם בגדי יום חול היו בצמצום. חששנו מבלאי בכביסה הכללית, לכן כיבסנו בעצמנו את חולצות השבת ומכנסי השבת את הגרביים והציציות.
גם הנעליים היו תחת השגחה, מכיוון שכל ילד קיבל זוג לשנה. בשבילים מלאי הבוץ היה קושי גדול לשמור עליהן, ואני זוכרת שבחורף גייסנו את מקס ראבד להסיע את הילדים עד בית הספר, שלא ילכו בבוץ ובשלוליות. כמובן שאת הנעליים צחצחנו פעם בשבוע לכבוד שבת (ילדים לא נסעו לבית הספר באופניים. אופניים היו מעטים בלבד, רק למבוגרים).
בכלל, בית האורחים היה בסוף המשק, ליד הגדר, וזו הייתה כמו ממלכה עצמאית. בלילה, הילדים שמעו היטב את יללות התנים. שומר הלילה היה צריך לבקר מספר פעמים בלילה ולכסות אותם (אריאל דיטור זוכר שני שומרים שפחדו מצמד הכלבים שלנו, ופשוט לא באו). בחורף חששו הילדים לצאת למסדרון הפתוח וללכת לשירותים.
בין תפקידי המטפלת היה גם הטיפול בבריאות הילדים. במקרים קשים הועברו החולים לחדר חולים. אגב, בכיתה ב' הייתה כל הכיתה בבידוד (שעלת?) למשך מספר שבועות. אפילו השיעורים ניתנו בבית הילדים. ההורים הלכו לבקר את הילדים לזמן מוגבל, אבל לא לקחו אותם הביתה. עלינו, המטפלות היה להעסיק את הילדים – בלי טלוויזיה, וכמעט בלי רדיו. בגלל העומס הרב על המטפלות, לימדנו את הילדים לעזור בקיפול כביסה, בניקוי השירותים והחדרים ובהגשה.
ברור, שלגדל כיתה כזו היה לא קל, אבל היה מעניין מאוד. לאחר התיאור של הטיפול, מובן מדוע הצבעתי "בשתי ידיים" בעד הלנה ליד ההורים.
תוכלי לשתף אותנו במקצת מהזיכרונות מיוחדים?
זו הייתה כיתה מיוחדת. לדוגמה, בוקר אחד באנו ולא מצאנו את הילדים. הם החליטו לברוח מבית הספר ועשו את זה מוקדם בבוקר. אחר כך מצאנו אותם בחורשת האקליפטוסים, ליד "גן החיות" של פלק.
עשינו גם לילדים יום של כיף. הכנו אוכל מגוון מאוד, והילדים יכלו לבחור בין סוגי אוכל שונים (בדרך כלל אכלו את מה שבישלו במטבח. התפריט לא היה מגון באותן שנים).
הילדים היו פעילים, אבל לא הפריעו לשכנים. רק בשבת בצהריים היה צורך בפעילות מיוחדת. בדרך כלל התורן לקח אותם לטיול של אחר-הצהריים של שבת עד ביצרון, גן יבנה או "באשיט" (עשרת).
המטפלת הייתה מאוד קשורה גם למורים המחנכים. אני זוכרת שליוויתי את הילדים בהתלבטויות הקשורות ללימודים. עזרתי "לדחוף" את המהססים להתאמץ ולהיבחן בבחינות הבגרות.
שמענו והתרשמנו. אכן, בית האורחים שסולק מבלי להשאיר אפילו זכר, היה אופייני לטיפול של השנים הראשונות.
היו זמנים.
רשם: יואב איתן
מבית 11/5/1994
|
