;מבעיותיהם של צעירים ביבנה בשכבות הגיל הצעירות של יבנה קיימות בעיות אשר מסופקני אם אנחנו מודעים להן די הצורך , לבעיות אלו חשיבות רבה בעתידם של צעירים ובעתידה של יבנה. רבים מכירים אותן מניסיון אישי כצעירים שגדלו ביבנה או כהורים לבנים ולבנות החיים במקום. מקצתן אעלה כאן ואולי אעורר למחשבה. כתה סיימה בית ספר. מתגייסים לצבא ונפרדים. תקופת הצבא בעלת השפעה רבה מאוד כמעט על כל אחד. זהו למעשה המפגש הראשון עם חברה בלתי מוכרת וכל אחד מושפע ממנה במידה זאת או אחרת.
אל נא נשכח שגיל שמונה עשרה איננו גיל שבו אדם מעוצב כבר בדעותיו ובהתנהגותו, לפיכך מהווה החברה בצבא מרכיב חשוב בחינוך הצעיר.
במשך תקופת השרות הקשר שלנו עם החילים הוא בעיקר טכני- חבילות, משלוח "מבית", ולפעמים מתנות. לקראת סוף השרות יוצרים מוסדות הקבוץ קשר עם החיל או החיילת לקביעת הכוונתם. הבנות משתחררות ,כידוע הרבה לפני הבנים וחוזרות לקיבוץ לתקופת ביניים שלפני ש.ש.ש. לרובן המעבר מן הצבא קשה ולפעמים קשה מאוד.
הסיבות לכך:
בתקופת הצבא נוצרים קשרים חברתיים חזקים ועצם הפסקתם - קשה:
הבנות חוזרות ליבנה ולא מוצאות חברה, כי בני גילן עדיין בצבא.
המחזור שמעליהן נמצא בש.ש.ש. .מתוך המחזורים הקודמים חלק התחתנו- והם מסתגרים, חלק נשארו בקיבוצי ההשלמה, חלק בלימודים.
נשארת חברה מצומצמת של רווקים שאופייה לא מושך במיוחד את הבנות.
בחורה חוזרת מן העבודה לחדרה ומרגע זה היא נקלעת להרגשת בדידות מציקה. אם אין לה חבר ואין לה חברה, המסקנה שלה ברורה: אין לה מה לחפש כאן. יוצאת לש.ש.ש. ושם בדרך כלל יותר טוב כי קיימת שם חברה צעירה וחיובית ועוד יתרונות שלא קיימים ביבנה.
נגמרת שנת השרות ואז חוזרים שוב ליבנה ושוב אותן בעיות כמו בתקופת הביניים, בשלב זה חלק מהבנות מתחתנות, חלק יוצאות ללמוד וחלק ניכר עוזבות ומסתדרות בחוץ. גם לגבי אלו שיוצאות ללמוד סיכויי החזרה אינם גדולים. נניח שבת כזו סיימה תואר ראשון בגיל 24-25 האם יש לה סיכוי להתחתן עם בן יבנה?
ומה עם הבנים?
יוצאים בני 18 לצבא, חוזרים בני 21, נשארים כחצי שנה ביבנה ויוצאים לש.ש.ש. כמובן בנפרד מבנות גילם. חלק מהם(ולאו דווקא הגרוע) מוצאים את מקומם בישוב הצעיר ונשארים בו. אלה שחוזרים מגיעים בגיל
22 וחצי . חלק מהחוזרים ליבנה יוצאים ללמוד כעבור שנה מגמר השרות. בן שיוצא ללימוד של 3 שנים חוזר בן 26. עשו אתם את מאזן הקשרים של בן כזה עם יבנה מגיל 18-26 .
קיימת בעיה שכדאי לצינה, כי היא מחריפה את המצב:
המפגש של צעירים וצעירות עם כמה מחברי הקיבוץ לפעמים מאוד בלתי מוצלח. אנחנו רגילים לכך שבתפקידים הדורשים מגע עם קהל משמשים אנשים שאינם מסוגלים למעשה למגע תקין עם קהל וכך קורה לפעמים שצעיר או צעירה הפונים בבקשה למוסד או לבעל תפקיד זוכים למקלחת צוננת (ולפעמים רותחת) על שאלת תם ששאלו. די במקרה אחד או שניים להביא להרגשה שאין עם מי לדבר.
הפתרון לבעיות אלו- קשה. הן חלק ממכלול רחב של בעיות שלא הוזכרו כאן, יש בידינו לקדם את המצב בתנאי שנכיר בקיומן של הבעיות לא רק בידיעה אלא בתודעה.
לדעתי, כושרנו להתייחס לבעיות השכבה הצעירה, מכריע לעתידה של יבנה יותר מכל נושא אחר.
מבית 7/10/1972 עלי הרטום
|
