 ענף הבגד –
טיול שנתי
כמו בכל שנה, נסענו לטיול המסורתי. הפעם במרחק של שעה מהבית, הגענו למעמד
שחרור האשה במקום הכי הזוי שיכול להיות. נסענו אל מרחבי הנגב, בהדרכתו של מייק
נעמן, שהסביר ופירש את מה שאנחנו רואים ונתן סקירה יפה על האזור ומה שיש בו.
המקום שנסענו אליו, הוא מקום מושבם של הבדואים במדינת ישראל. לפני הרבה
שנים נעשה ניסיון להושיב את הבדואים בבתי קבע. המקום הראשון היה תל-שבע. הניסיון
לא כל כך הצליח והתפתח רק כאשר הוקמו כפרים נוספים בסביבה כמו לקייה, חורה
וכסייפה. עבר הרבה זמן עד שהכפרים הללו היו מוכרים במדינה.
אצל הבדואים כל כבודה של האשה הוא פנימה – בתוך האוהל, או ברעיית צאן.
קולה לא נשמע, ומחשבותיה הן רק לעצמה, אסור לה להסתובב בחמולות אחרות, או ללא
השגחת הבעל, או ההורים.
בתחנה הראשונה שלנו בתל-שבע פגשנו את מרים. מרים הצליחה ללמוד, היא קיבלה
חסות של בן משפחה ונסעה ללמוד ניהול עסקי באנגליה, שם התחילה להכיר את צמחי המרפא
ונזכרה שגם סבתא שלה עסקה באותו דבר. צריך להבין שכשחברה נודדת ממקום למקום,
להישרדות במדבר, בריאות המשפחה והשבט נתונים בידי האשה שמכירה כל צמח מסביב לאוהל
ורותמת אותו לאכילה או לריפוי. סבתא של מרים הספיקה להראות לה את הצמחים מסביב
לאוהלי המשפחה בעונותיהם השונות, ולמה משמש כל צמח. מרים שלמדה גם קוסמטיקה, שילבה
את התחומים ויוצרת סבונים ושמנים לריפוי הגוף. הדרך להקמת עסק משלה היתה רצופה
בצרות רבות, ומזלה מהמשפחה לא הפריעה לה ביותר. מאד לא מקובל שאשה פותחת עסק, למעשה
חיכו שהיא "תיפול" ותחזור הביתה להתחתן, ותשכח מהעסק. אך מרים התמידה,
והעמידה בכמה שנים עסק לתפארת, במוסך לשעבר של אחיה, ובעזרת הלוואה של אחיותיה
וקצת מזל. העסק מפרנס אותה ועוד בנות שעובדות אצלה בליקוט הצמחים והכנת השמנים
והסבונים.
התחנה השנייה שלנו היתה בעצם נקודת המוצא של הטיול. שלומית בן טולילה
הציעה לשושי וטל לבקר ב"רקמת המדבר" בלקייה (ענף הבגד יצא לסיור מקצועי,
כדי לראות את הרקמה המיוחדת של נשות הבדואים בארץ) בחיפוש אחר מקום נוסף הגענו גם
למרים.
"רקמת המדבר" הוא בעצם פרויקט אחד מתוך כמה תחומים שמפעילות
ארבע נשים מלקייה, המנהלות למעשה את הסניף לשחרור מעמד האשה במגזר הבדואי בארץ.
ההתחלה היתה כמובן עלבון. בשנת 1982 נפתחה קייטנה לילדי לקייה. הבנות הצעירות בנות
ה- 12, עשו את כל העבודה והקייטנה הצליחה מאד. כשהיא נגמרה, הודו כמובן לגברים
שנתנו רשות לעשות קייטנה, והבנות הפגועות החליטו שכך זה לא יימשך. הן ראו שלגברים
יש מועדון וגם הן רצו, אבל לנשים אין סיכוי בחברה הבדואית, אז צריך להתחכם. הן
הזמינו את הנשים להרצאה על תכנון הילודה ולאט לאט הפכו למועדון נשים. הרקמה
המיוחדת שלהן, שהיא ייחודית לנשות הנגב של ארץ ישראל, היתה נחלתן של הנשים
המבוגרות בלבד, אבל ללמוד רקמה הבעלים והאבות נתנו רשות וכך דרך הרקמה, הקימו הבנות
מפעל שמשרת כמה מטרות: ראשית, הבנות יוצאות מהבית. ביום התשלום מגיעות הנשים למקום
ומקבלות קודם כל, הרצאה בנושא שחשוב לאשה או למשפחה. רק נשים שבאות להרצאה מקבלות
אח"כ את השכר על עבודתן. בדרך הזאת האשה אומרת לבעל או לאב: אני הולכת לקבל
משכורת. היא לא משקרת והיא גם מקבלת הרצאה ולימוד של משהו חדש לנשים. יש להן
מועדון משלהן ואפשר לפגוש בנות מחמולות אחרות, לעודד אותן לרכוש השכלה, לעזור
במלגה צנועה, לשמר את הרקמה הייחודית לנגב
לדורות וגם לקיים קשר בין ותיקות לצעירות, והכל בזכות הרקמה. פרויקט נוסף של הבנות
זו הספרייה הניידת שעוברת בכפר ומחלקת ספרים לילדים ומבוגרים כאחד. זה אומה שנשים
לומדות לקרוא ולכתוב וזו עצם מהפכה גדולה, שקטה ויפה בחברה כל כך סגורה כמו בקרב
הבדואים. גם מרים וגם חוסן לא נשואות עדיין, זה או קריירה או משפחה. אף גבר לא ייקח
אשה משכילה מאד, או מצליחה יותר מדי. אני מקווה שגם זה ישתנה יום אחד.
משם נסענו לסנסנה, ירדנו לטיילת הבנים, המשקיפה לנוף עוצר נשימה, של ירוק
והר ויישוב ומקום פורח. המקום הוא פינת חמד שמונצחים בה אחים של תושבי המקום, או
בני משפחה. היה מרגש לפגוש גם את יבנה במקום. על הקיר הראשון מונצחים הסבא יוסף
וולף ז"ל ונכדו עזרא אשר הצעיר, אחיו של גיא אשר, בנם של אורי ובתיה, תושב
המקום.
בסנסנה יש כיום 60 משפחות, היישוב מתוכנן ל- 400 משפחות, רובם עובדים בחוץ.
הסברים יפים על המקום קיבלנו מיאיר, רכז הביטחון של היישוב. פגישה מרגשת היתה לנו
עם הרב חזי שלנו, שעכשיו הוא הרב במקום וביקור בביתם וכמובן – הכנסת אורחים של
צופיה. כובדנו בעוגיות טעימות ובלב רחב וחם הוזמנו לבוא שוב. ארוחת צהריים בכרמים
היתה טובה ומשביעה ושם נפרדנו בטכס קצר מטל בגלייבטר שמעבירה את השרביט לחני רגב.
לשתיהן: הצלחה רבה בתפקידים השונים. תודה גדולה לשושי אלטמן, טל וחני שארגנו את
טיול הנהדר ודאגו לכל פרט, למייק נעמן שהיה לנו מורה דרך ובדרך חזרה לקח אותנו
בכביש חדש ומעניין מאד. ותודה לכל המשתתפות שעשו לנו יום נעים באווירה טובה וכיף,
להתראות בטיול הבא.
רחלה
שנקר
|
