מבית י"א שבט, 18.1.2008
גנן שהוא כמו
גננת
אמר לי פעם ישראל: "להיות גנן זה כמו להיות גננת. להיות גנן
פירושו להיות מומחה לטיפול בעצים ובצמחים, ולהיות גננת פירושו להיות מומחית בטיפול
בילדים.
אני מרגיש שמאז שהוטלה עלי המשימה להיות אחראי על ענף הגינון, אני קם
בבוקר עם שליחות, חי יומיום עם שליחות זו והולך לישון איתה בלילה. כמו הגננת אני
ער לחודשים, לעונות השנה, לחגים ולמועדים, לומד את החומרים הרלוונטים ומפנים את
הנושאים הקשורים לטיפול בגן. כמו בגן הילדים, אנחנו חוגגים ימי הולדת, מתרגשים,
יוצאים במחולות ואף שותים לכבוד האירוע. וכמו הגננת אני חרד ודואג, אוהב ומחבק,
מתייעץ ומתחשב.
כמו הגננת בגן הילדים, כל זה לא היה קורה ללא עבודת צוות, צוות שכל כולו
מכוון לאותה מטרה: שמירה על הקיים, טיפוח הקיים, למידה מטעויות העבר והשקעה
בעתיד".
לקראת ט"ו בשבט חשבתי מה זה לחיות עם מנהל ענף הנוי, ומיד עלו בי כמה
סיטואציות שאצלי בכל אופן העלו חיוך. זה לילות של שינה קלה בתקופת ההשקיה. בעבר,
כשההשקיה בוצעה באופן ידני, הגיע לא פעם טלפון לאחר חצות: "ישראל! בעלי לא
ממש מעונין להתקלח שוב, בוודאי לא בשעה זו". וישראל השליח לבש את מעילו וטס
על אופניו (כי משעת חצות הטוסטוס מרעיש). להזיז ממטרה שמתעקשת להמטיר לתוך חדר
השינה.
זה לשמוע טענות חוזרות ונשנות שהממטרות מרעישות על הפלריג (היריעה השחורה
הפרושה מתחת לשיחים כדי למנוע נביטת עשבים) ולשכנע בנחת, עד כמה שניתן, שבעוד כמה
ימים, כשהשיחים יגדלו, לא נשמע את זה.
וגם טלפון בהול לפני חודש, "ישראל! יורד מבול בחוץ. אתה בטוח
שהתכוונת להשקות את הדשאים סביב בית כנסת?". ואז מתברר שצריך לנסוע מיד למחסן
הנוי כי ברק שובב ותקיף שיבש את פעולת המחשב והממטרות החלו לפעול. ולהכין קנקן
שוקו קר ולהוציא אותו לשטח בימות הקיץ החמים, עת מנצלים כל שעת אור לניכוש עשבים,
ולגלות שטל או חנה כהן ז"ל כבר עשו זאת לפני.
זה גם לבדוק לאן נושבת הרוח כדי לדעת אם אפשר להעמיס מרסס על הגב ולצאת
לריסוס שוליים ולקוות שלא ירוסס צמח שיקר לבעליו.
זה לחזור הביתה עם ידיים יבשות וסדוקות ולהתפלא שאף אחד לא מעז לגעת
ולנסות להסביר שזה בגלל האדמה והמים ואף אחד לא באמת רוצה להקשיב.
לחיות עם מנהל ענף הנוי זה להיות ילדים של אבא שיש לו בית שני ובו חונות
מכסחות וטרקטור ירוק עם עגלה, שהחבר'ה הצעירים מאוד אוהבים להשתמש להעמסה ופריקה.
זה גם לצאת נעולי מגפיים ולפנות מרזבים וסתימות משונות, להריח פרחים
וצמחים שאף אחד לא יודע על קיומם ולהתרגש מהפתעות חדשות שמתרגשות ללא הודעה מוקדמת
בגן. זה גם לצאת ביום ראשון מבית לשאוף אוויר ולדעת שפה קרוב, עובדת מכסחת, לפי
הריח הנפלא והמשכר של הדשא הקצור, ולדעת שגם ביבנה יש אפשרות להרגיש אירופה לזמן
מה, עת ספיון השעווה בשלכת אדומה.
אבל יותר מכל, זה לחכות יום יום לתחזית ולשמוע שהלילה, ומחר, ומחרתיים,
ירד גשם, ושגם תהיה הפוגה יומיים שלושה כדי שהאדמה תספוג את הגשם אבל לא להתבטל,
ומיד להתפלל שהקב"ה ימטיר שוב וחוזר חלילה. זה לראות אדם מאושר מכמה טיפות,
שלאחרים אולי ממש לא מרטיבות.
בקיצור, לחיות עם גנן זה לחוות את מעשה הבריאה ולהצטרף לישראל באמירה
היומיומית, "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית".
שושי זלקינד
|
