על הזנת פרות והשפה העברית
לפני שנים רבות התבססה הזנת הפרות ברפת החלב על שני סוגי מזון: גס ומרוכז.
המזון הגס, ירק, תחמיץ, חציר - נועד לקיים את גופה של הפרה.
המזון המרוכז יועד לייצור החלב וניתן במשורה, בד"כ בדליים ע"פ תנובתה של הפרה.
ואז בא לעולם רעיון מהפכני *ישראלי* שאומר הפרה תאכל כמה שהיא רוצה, אבל בכל ביס יהיה הרכב המזון שאנחנו נקבע.
המזון החדש נקרא מזון כו∙לי כלומר מכיל הכול.
פיתוח השיטה ע"י וטרינרים ותזונאים לוווה בפיתוח מכני של עגלה נגררת ובה מערבל גדול של כל מרכיבי המזון ופורק צידי לחלוקת האוכל המוכן לאבוס.
חלפו השנים, המזון הכולי קיבל שם קצר ומתאים יותר "בליל", ופיתוחים חדשים, רובם ככולם ישראליים שחררו את העגלה הכולית מן הטרקטור, הוסיפו לה מנוע רב עצמה, כורה עצמאי, משקל, מחשב וחיבור מקוון למחשב המרכזי .
אה כן וגם שם עברי חדש, "סלף" שהוא קיצור של "עגלה כולית Self", דהיינו עגלה שנוסעת לבד, בלי סוס.
עם השנים והפיתוח המכאני הוחלפו מערבלי המזון האופקיים באנכיים, יעילים יותר והכלי החדש זכה מיד לשם "סלף ורטיקלי".
וכך יושבים להם מפעילים עבריים, על כלים שכל כולם פיתוח ישראלי, ומיוצרים בנגב, בשדרות וכולם קוראים להם "סלפים"...
ורק העברית מונחת לה בקרן זווית והאוזניים שלי כבר חרוכות מלע"ז...
יואב בית אריה – ערב ראש השנה תשע"ה
